בקרב חובבי הפילוסופיה של פטנג'לי יש מחלוקת בנוגע לסדר הקריאה הנכון של הטקסט.

יש הטוענים שלא צריך לקרוא את הטקסט בסדר המקורי שלו, כלומר פרק ראשון בהתחלה שני, שלישי וכו' אלא, שמתאים יותר להתחיל מהפרק השני. הסיבה לכך היא שהפרק הראשון, העוסק ב"סמדהי" (מצב של תודעה שקטה ורחבה), מתקדם יותר מהפרק השני שעוסק ברובו בנושא ה"קלשות" (הדחפים הפנימיים שלנו) ובשמונת אברי היוגה אותם אנו חווים בתרגול עצמו (אסאנה, פראניאמה, התכנסות החושים וכו'), לכאורה שיחה על אי-פגיעה, והתכנסות החושים היא בסיסית יותר ממצבה של תודעה רחבה.

אבל לי נדמה, כמו ברבדים אחרים של היוגה, שלפעמים מה שנראה מורכב במבט הראשון אינו רחוק כפי שנדמה לנו ואילו המורכבות האמיתית שוכנת דווקא מתחת לפני השטח והיא בלתי צפויה.

אז מה קורה שם בהתחלה של היוגה סוטרה? 

בפרק הראשון פטנג'לי מציג את ההגדרה הראשונה של היוגה והיא: "יוגה היא בלימת תנודות התודעה". כביכול זה נשמע כמצב מרחיק לכת, הלא התודעה שלנו ערה, חושבת, קופצת ונעה כל הזמן ולבלום אותה מלעשות את כך זו אכן משימה לא קלה בכלל. הבלימה הזאת היא מה שמכונה מצב ה"סמדהי".

אני בוחרת לראות את הסמדהי כתהליך, מה שניתן להבין בבירור גם מהטקסט עצמו וגם מהפרשנויות השונות. התמונה המצטיירת היא של מצבי תודעה שיש להם שלבים שונים המתפתחים בהדרגתיות וכן, יש לסמדהי גם נקודת שיא שהיא באמת גבוהה וקצת מרוחקת. בהסתכלות תהליכית כזאת ההגדרה הראשונית של היוגה כ"בלימת תנודות התודעה" דווקא מתאימה מאוד לרוח האימון. 

למעשה זאת החוויה הראשונה שרוב המתרגלים פוגשים ביוגה, ממש בשיעור הראשון. מבלי לדעת דבר, ומבלי שהתכוונו לכך, בסוף התרגול יש מעט יותר שקט, כאילו הווליום של עוצמת התנודות הוחלש, זה קורה גם כאשר לא ניסינו לכוון את עצמינו במודע לעבר הסמדהי, זה פשוט מה שהיוגה עושה. 

ומה קורה בטקסט בפרק השני? 

ובכן לאחר שפיתחנו קצת יכולת של קשב, עבדנו עם תשומת הלב והבנו ש: 1.יש תודעה. 2.אנחנו הולכים ומשפרים את המיומנות שלנו בעבודה אתה. אז למדנו לראות שאנחנו נתקעים. למה? כי אנחנו אנושיים וזה מגיע עם חבילה.

המקום בו אנו נתקעים מפתיע ורובץ תחת פני השטח. 

אלו הם הדחפים הפנימיים המניעים אותנו בעולם מבלי שנהיה מודעים לכך. דוגמא אחת היא המשיכה שלנו לעונג ודחיית הסבל (ראגה-דוושה), כך אנו מסתובבים בעולם מחפשים אחר הנעים והמענג ופועלים בכדי להתחמק המכאיב. זה קורה בין אם אנו מודעים לפעולה שלנו או לא. זה נכון גם לגבי הדחף לחיים, לא משנה לאן נגיע על המזרן יש לנו דחף להגן על חיינו ולהנציח אותם ככל הניתן. התודעה הרחבה לא מטפלת בדחפים, היא רק מראה לנו שהם קיימים שם, מתחת לכל הרעש.

אז מגיעה בטקסט ההגדרה השנייה של פטנג'לי ליוגה, הגדרה שכבר נשענת על כך שיש אימון ויש בלימה והיא: "קרייה יוגה מורכבת מטאפאס, לימוד עצמי והתמסרות לאדון הכל. מטרתה לטפח את הסמדהי, מטרתה להחליש את המכאובים"

פתאום לאימון ביוגה נוספה שכבה חדשה של משמעות, לא רק טיפוח התודעה הרחבה של הסמדהי, אלא החלשת הדחפים הפנימיים ונישולם מכוח.

המתרגל של השיעור הראשון חווה משהו מטעם הסמדהי אבל הוא רחוק מלראות, להכיר ולהתחיל לטפל בדחפים. זה שלב מתקדם יותר, המגיע אחרי שכבר מתחילים לראות משהו פנימה.

ההתפתחות ממשיכה בהגדרה השלישית של היוגה כ"אשטאנגה", שמונת האיברים. באשטאנגה נוספים רבדים חדשים כמו אי-פגיעה, שביעות רצון, התוויה למיניות מסויימת, התכנסות החושים פנימה ועוד. כל אלו מגיעים בשלב שהמתרגל מוכן כבר לקחת את היוגה כדרך חיים, כנדר הגדול שילווה אותו מכאן והלאה וישנה עמוקות את אורך חייו לפחות מבפנים.

בדומה להגדרות הטקסטואליות גם באימון עצמו יש התפתחות

עם הזמן נוצר עומק, האימון משפיע כעת גם מחוץ למזרון בכל אורח החיים, בהוויה עצמה, מהדהד בכל ויומיומי בצורה מודעת, שקולה ומכוונת.

גם בתרגול של האסאנות, תנוחות היוגה, יש התפתחות בלתי צפויה. ככל שההבנה של האימון מעמיקה כך אנו מגדירים מחדש מה ראשוני, נגיש, קל ומה מאתגר ומקובע.

לעיתים יש לנו נטייה לרצות להגיע לפסגה, לתנוחות מורכבות ואנו נהיים שאפתניים וטועים לחושב שהבסיס של התרגול מעט מיותר ומעכב אותנו.

כשאנחנו מבינים שהזרע של עמידת ידיים נטמן בלמידת השתרשות ושחרור משקל לאדמה בטדאסנה (תנוחת עמידה בסיסית) - אז הדרך תהפוך משמעותית ומעניינת בהרבה. כך גם כשפשוט נעמוד, נכין את הקרקע למקומות עמוקים ומאתגרים יותר.

באותו האופן גרעין הסמדהי נטמן בהפניית המבט פנימה ובהשקטה, ולו המועטה ביותר, של תנודות התודעה. עצם הכיוון של תשומת הלב לעבר מה שקורה בפנים והתפתחותה של הקשבה הם קצהו של חוט הסמדהי, יש לאחוז בו ולהתקדם לאט לאט.

בתרגול ישנן הפתעות וישנם תקיעויות

לא חשבנו שאי פעם נעשה עמידת ראש, והנה, זה לקח שנה אבל זה קרה. לעומת זאת דווקא כשנתמיד לצעוד בדרך נגלה את המקומות ה"תקועים" יותר, את הדפוסים התנועתיים שפיתחנו במשך שנים מתחת לפני השטח ונגלה כי הם טבועים בנו עמוק.

עמידת הראש הגיעה אך הנטיות והדפוסים הטבועים לא משתנים כל כך מהר, בכדי לעבוד עליהם צריך לפתח כלי איתן. הכלי שלנו ביוגה הוא אימון מתמיד הנעשה באופן נכון לאורך זמן, הוא לבדו חושף ומגלה לנו את ההטבעות והוא גם הדרך שלנו להשתחרר מהן.

מעניין שדווקא השקט של התודעה מגיע מהר יותר מהשחרור מדפוסים. בפרק זמן סביר של תרגול אנחנו לומדים כיצד להיאחז בשקט ולהסב את תשומת ליבנו למקומות שונים בהתמקדות. אך הדפוסים ולו הקטנים ביותר נאחזים בצורה עיקשת, ופתאום אנו רואים שהם מלווים אותנו בכל תנוחה.

המסקנה שלי היא שהיוגה סוטרה של פטנג'לי צדקה דווקא כשהכריזה קודם כל על יוגה כעל "בלימת תנודות התודעה", זה באמת הדבר הראשון והמרכזי שהיוגה עושה, ולא בכדי הפרק השני שעוסק בדפוסים מגיע אחר כך, כי כשהרעש נרגע אפשר סופסוף לראות משהו אחר, חתרני ועמוק יותר.