"מילים ראשונות"  (מתוך ההקדמה לספר) :
הגעתי להודו לראשונה בשנת 1980. בשנים ההן לא ישראלים רבים נסעו אל תת היבשת הרחוקה. כאשר שואלים אותי מדוע נסעתי לשם, אין לי תשובה ברורה. לא הרבה ידעתי אז על הודו, ועם זאת, כבר זמן רב קודם לכן עלתה בי התחושה כי יום אחד אסע לשם, תחושה שהלכה והתחזקה ברבות השנים.
לא תמיד אפשר לעמוד על איזו נקודת התחלה מובהקת. כאשר אני מנסה להתחקות בזיכרוני אחר אותם רגעים בשנות חיי המוקדמות שיש בהם נגיעה כלשהי לקשר שיהפוך להיות כה משמעותי בחיי, עם הודו ותרבותה, עולים בי כמה זיכרונות.
הזיכרון הראשון הוא מעת היותי ילדה כבת שבע, זה אך למדה לקרוא. תוך כדי רפרוף בין הספרים בספריה הגדולה שבבית הוריי נופלות עיניי על ספר קטן בשם 'גחליליות', ספר שיריו של  ראבינדראנאת טאגור, אחד מגדולי משורריה של הודו, ואני מעלעלת בין דפיו. אני זוכרת קסם. תוך זמן קצר ידעתי לדקלם בעל פה את מרבית השירים, ומאז, דרך קבע, תרתי בחנויות אחר כל ספר נוסף שלו שתורגם לעברית.
זיכרון מתחום אחר לחלוטין הם דבריו של אבי יום אחד, כשהסביר לי במענה לשאלה כלשהי, כי בגבולות בין מדינות יש גם רע, שכן הם מסמלים גבולות בין אנשים, גבולות שאנשים, לא אחת, מוכנים להרוג ולהיהרג בגללם. אני זוכרת שההסבר הזה מאוד הרשים אותי כילדה, והותיר חותם של סימן שאלה במחשבתי סביב עניינם של גבולות.
כאשר התבגרתי - וזה כבר זיכרון משנים מאוחרות הרבה יותר, ומדובר, ללא ספק, בהכרה שהשפיעה רבות על בחירות שבצעתי במהלך חיי -  התחזקה בי יותר ויותר המחשבה כי אנחנו, בעצם, חופשיים הרבה יותר ממה שחינכו אותנו להאמין, חופשיים אולי יותר ממה שתהליך הסוציאליזציה היה רוצה שנאמין. מבחינה רוחנית, לפחות. ההכרה הזו שהלכה והתגבשה בי בשנות העשרים לחיי ועיצבה את השקפת עולמי כאדם בוגר, הביאה לכך כי לא אתכחש לנטיות לבי העמוקות גם אם הן חורגות במקצת ממה שניתפס כמקובל, גם אם הן מובילות אל מרחקים, כי אם אחקור אותן תוך שאני מאפשרת להן לבוא לכלל ביטוי בחיי.
 נחתי בבומבי. בלב הדלות, הלכלוך, הרעש, הרחובות ההומים. אבל שתי הרגשות ברורות היו שם כבר מהרגע הראשון:  האחת - שיש פה משהו שגורם לי להתפעמות פנימית עזה. ולשמחה. והשנייה - שהגעתי הביתה. שתי ההרגשות הללו מעולם לא שככו.
אפשר לומר זאת גם כך: שכל השנים מאז הן מעין מסע שבו מתפענח לי לאט, לאט - ולעולם לא עד הסוף - אותו רגע ראשון. מה היה שם, מה יש שם, מהו סוד החיבור העמוק שלי עם העולם הזה.
לשאלות הגדולות של החיים אין תשובות מוחלטות. מולן ניצב, במלוא הדרו, המסתורין הגדול. וגם אם הוא לעולם לא יתפענח לנו במלואו, ואפילו לא ברובו, הרי שהפענוח הקטן, החלקי, הוא משמעותי עבורנו. הוא מה שיש לנו. והוא שמעניק לחיינו משמעות ותוכן, והוא שמעניק להם מימד נכסף כל כך של עומק.
והמסתורין שלי גדול - מה פתאום להרגיש שהגעתי הביתה? אני, הרי, לא מי שילדותה עברה עליה בהודו; גם לא נולדתי להורים יוצאי הודו בישראל .אני, שגדלתי על ברכיה של תרבות כל כך רחוקה, אחרת - מה פתאום, דווקא שם, מרגישה בבית?  האם, כמו שאומרים חברי ההודים, כי הייתי הודית בחיים קודמים? האם יש, בכלל, חיים קודמים? מי יודע…אולי…ואולי לא…
אז, מה יש כאן? מהו סוד הקסם? מהו שגורם לי להרגיש כאן בבית? ולא רק לי: ישנה תופעה של אנשים מערביים שעשו את הודו ביתם - בין אם הם חיים בה בקביעות, בין אם הם חיים בין שני העולמות, בין אם היא ביתם הרוחני. אבל מדובר בתופעה. מהו, אם כך, סוד המשיכה הזו?
השאלה הזו הייתה תמיד ברקע חיי. וככל שהקשר שלי עם העולם הזה הלך וגדל, הלך והעמיק, הרגשתי שהתשובה מוליכה אל מעמקי הרוחניות ההינדית; שהיא זו המבעבעת ממעמקים אל פני המציאות ומעניקה לעולם הזה צבע רב ערך, צבע מיוחד כל כך. וככל שגדלה התחושה הזו, כך הלך וגדל הצורך ללמוד ולהכיר אותה טוב יותר.
מדובר באהבה. כשאתה אוהב, אתה לעולם לא עייף מלהכיר את אהובך. בשבילי הרוחניות ההינדית היא מעין אהוב ענק ורב רבדים, שלעולם, כמה שלא אלמד, כמה שלא אתאמץ להבין, לעולם נותר גם קצת מסתורי, לעולם לא מובן עד הסוף.
מזה כעשרים שנה אני מתגוררת מרבית הזמן בצפון הודו, ברישיקש ואחר כך בוורנאסי, ועוסקת בלימודי שירה ופילוסופיה הודית. בלימודי הפילוסופיה מושם דגש רב על ראיית העולם המיוחדת שבבסיס היוגה. יוגה במובנה העמוק והרחב, כפי שיובהר להלן, לאורך דפי הספר, היא חלק בלתי נפרד מדרך חיי.
תוך כדי תהליך הלימוד נוכחתי שאני הולכת ורוכשת כעין 'ארגז כלים' - צידה לדרך הארוכה, מלאת המהמורות, שהיא חיינו. תובנות, ולימוד, ואמיתות, שהופכים לי יותר ויותר במשך השנים לכלי עזר עיקריים, למפתחות לחיים, לנחמה גדולה;  'לחברי הנאמנים ביותר', כפי שמכנה זאת אחד המורים, לאורך הדרך.

הספר הזה נולד מתוך הצורך לשתף אחרים במה שהכרתי כאן. הכוונה היא בעיקר לאותם ערכים הנוגעים לחיינו, חיינו כאן ועכשיו.
אז ננסה לגעת - מזווית התייחסות מסוימת, זווית התייחסותה של דרך היוגה - במה שנקרא 'הינדואיזם', מה שאני מעדיפה לקרוא לו 'הרוחניות ההינדית', מה שאפשר לקרוא לו בהרבה שמות, אבל איך שלא נקרא לזה, המטרה היא תמיד אחת -
לעשות אותנו אנשים מאושרים יותר,
לסייע לנו לחיות כאן קצת נכון יותר.

וראנסי, אפריל 2009