המופע של שיא הרגש

דף הבית

חנות יוגה

סדנאות ואירועים

אינדקס מורים ליוגה

קורסי מורים ליוגה

תנוחות יוגה

נעים להכיר

אור בך בית לבריאות

מוצרי החודש !

להתאמן עכשיו ולהתאמן שוב מחר

מזרן יוגה

תיק למזרון יוגה

חפש באיזור מגוריך

מורה ליוגה

מרכז ליוגה

קורס מורים

חוכמת היוגה

המופע של שיא הרגש | טל רביד

הגבול שבין איזון רגשי לבין אדישות וחוסר רגישות - הוא דק למדי. רגשות הם אמצעים לחוות את החיים במלואם, ליהנות ממה שיש להם להציע וללמוד ממה שהם באים ללמד. הם חלק בלתי נפרד מאתנו ולא ניתן להעלימם.

הרגשות הם במרכז חווית החיים האישית ותפיסת המציאות שלנו. התחושות המודעות והלא מודעות מפעילות ומניעות אותנו ומעצבות מבחינות רבות את אישיותנו.
לתחושה טובה יש את הכוח להקל או להפיג מציאות קשה וגם ההיפך, כשהרגשות המתקיימים בתוכנו "שליליים" גם מה שבדרך כלל משמח ייתפס כסתמי.
מאז ייסודה של הפסיכואנליזה, באמצע המאה ה-20, עובר העולם המערבי מהפכה תרבותית, משיח השגור בפיהם של מי שמקצועם הוא בריאות הנפש, הפכה הפסיכולוגיה הפופולארית למטבע לשון השגורה בפי כל.
ההנחה שיש דבר מה הנסתר מהעין, איזשהו יצר או מניע שיש לגלותו, הפכה את כולנו למחפשי משמעויות נסתרות וכמוסות בעולמם של אחרים ובעולמנו שלנו, עד כדי דמוניזציה ממש.
היכולת להפעיל אנשים, לייצר מגמות, לעצב שווקים - מתוך מניפולציה על רגשות, מסוגלות שהתקיימה משחר ההיסטוריה, שוכללה לכדי אומנות מבוקשת ופסיכולוגים מייעצים כיום לחברות מסחריות כיצד לרגש ולמכור, לגעת ולשפר את הרייטינג, לעורר את הלב ולשפר את המאזנים.
איכותה של חוויה נמדדת ביכולה "לרגש" וככל שהיא יותר מרגשת כך מעיד הדבר על הצלחתה. תכופות מספיק שהיה "מרגש" כדי לייצג איכות, עומק. בעוד שפעמים רבות מדובר אך בטכניקה משכוללת המופעלת עלינו שוב ושוב.
רבים מאתנו שוחרי ריגושים, מחפשים כל העת אחר הדבר הבא שיעשה לנו את זה, אחרת יהיה משעמם. והשעמום מגיע מהר ועמו ההשתוקקות לעוד ועוד מהדבר המסעיר הזה.
המאפיין העיקרי של הריגוש הוא יכולתו לנהל אותנו, כמעט לשלוט בנו.
כמה כח אנחנו נותנים לרגש? עד כמה אקסקלוסיבית ובלעדית היא התחושה ומהי המסוגלות שלנו להתבונן מעבר למנעד הרגשות?
סביב רגש עז אנו מסוגלים לאבד את הראש; להתאהב, לשנוא, לחשוק, לכעוס, לקנא, להתאכזב לרצות ולעשות הרבה, המון, לעיתים הכול בשביל לספק, לבטא ולממש אותו.
רגשות יכולים להזיק ולהועיל, לסייע ולהקשות - ועדיין יוותרו במוגבלותם, מהויות שאין להן ממשות עצמית ושמקורן סובייקטיבי.
כאשר רגש מתעורר רבים נוטים לראות בו לא אחת כחזות הכול. להזדהות עמו לחלוטין. אנו משוכנעים שהוא המייצג המוחלט והבלעדי של המציאות לאשורה. התרגשות משתלטת עלינו ולעיתים קשה מאד לעצור. עצם התעוררותו של רגש זה או אחר, מעניקה לגיטימציה לפעולה הקשורה בסיפוקו. כי הרי אני מתוסכלת, אוהבת, כועסת וכו' - אז מותר לי.
עוצמת הרגשות ידועה היטב למי שמבקש להניע אותנו לפעולה, בחיים האישיים, הפרטיים וכמובן החברתיים, הציבוריים, הפוליטיים והמסחריים. היכולת של מוכרנים לעורר בנו רגש, כמו גם המסוגלות של מי שסביבנו להפעילנו באמצעות שימוש ברגשות (מניפולציה), מותירה אותנו, לכאורה, כמעט חסרי אונים. כשזה מרגיש, אז זה מרגיש וכשמתחשק, אז מתחשק.
ככל שמעמיקה בנו ההכרה אודות המוגבלות הסובייקטיבית של רגשותינו ותחושותינו, כך מועצמת מסוגלות-מיומנות החיים השלווים. ובלעדי הכרה זו, קשה עד מאד לגעת בשקט. העזרים החיצוניים; מסקס ועד ריצה, מהתעמלות ועד נופשון, מגלידה ועד עישון, מסמרטפון ועד נעליים - הם רק עזרים טקטיים.
כשמתפתחת בנו בהדרגתיות היכולת המסוימת, שלא להתלכד, להפוך לאחד עם הרגשות, משתפרת פלאים איכות החיים שלנו ומתרחבת תחושת החופש, שוב איננו נתונים לסחטנות המפעילה אותנו.פתאום אפשר לנוח, להירגע ולהפסיק לרוץ אחרי עצמנו ואחרי אחרים.
מיומנות אי-ההצמדות, שיפור העמידות שלנו כך שנהיה הרבה פחות מושפעים ומופעלים, היכולת להצליח להסתכל כמו מהצד על התמונה הרחבה, על עצמנו, על אחרים, על מצבים - מאפשרת לנו להבין. כשאנו מצליחים לחדור לעומקה של ההתרחשות, לשורש האירוע או התהליך שהביא לעוררות תחושתית, לסערת רגשות - מתייצבת בנו התרחבות הלב, ההבנה האנושית אל מעבר למיידי, לחומרי, לנראה בעין.
פיתוחה של יכולת זו אינה קשורה רק בהבנה אינטלקטואלית, אלא בעיקר באימון, בהבאת הדברים אל החיים עצמם, אל היומיום, אל מערכות היחסים.
ההתחלה היא ברצון להשיג אי-הצמדות זו ובהסכמה לוותר על מה ששימש עד היום ככלוב הזהב שלנו, "כך אני מרגיש וכנגזרת מכך אני צריך לפעול". לנסות לקחת מרחק, לומר לעצמי : אמנם אני כועס/חושק/מאוהב עכשיו אבל אין זה אומר כרגע כלום ואין רגש זה מעניק לי כעת כל פריבילגיה מיוחדת וכך גם מצבי הרגשי לא יוכל לשמש כל נימוק או תירוץ למעשיי. כדאי למצוא לעצמנו דרך מתאימה להתקררות לשם בקרה, לצורך בדיקה, ברוח "לספור עד עשר". אולי אראה פתאום דברים קצת אחרת?.
הגבול שבין איזון רגשי לבין אדישות וחוסר רגישות - הוא דק למדי.
רגשות הם אמצעים לחוות את החיים במלואם, ליהנות ממה שיש להם להציע וללמוד ממה שהם באים ללמד. הם חלק בלתי נפרד מאתנו ולא ניתן להעלימם. כבני אדם אנו חשים את העולם שסביבנו ואת עצמנו בו.
רגשנות, מוצפות רגשית לא מאוזנת ונטולת או מופחתת הקשר, עשויה להתבלבל עם רגישות. כשרגשנות ממלאת אותנו אנו מוצפים, נוטים להתפקע מתחושות. לעיתים זה קורה ביחס לעולמנו שלנו, לעיתים כאשר אנו בקשר עם אחרים, פעמים כאשר אנו מבקשים בכל מאודנו לסייע. רגישות, לעומת זאת, ראשיתה בתוכנו והיא אינה מחייבת תמיד פעולה מיידית. רגישות מובילה להבנה, של עצמנו ושל האחרים, מביאה לעיתים להגשת סיוע צנוע ומותאם ליכולת ולמצב, מעוררת בנו סימפטיה ולעיתים מסתכמת בנוכחות ובשהות עם האחר מתוך קרבה וסולידריות, כמו גם עם כאבינו שלנו.
לעיתים קרובות, ברגעים בהם אנו מבינים כי שוב הפכנו לקורבנה של הצפה רגשית - נעשה לנו רע, לעיתים אנו מאוכזבים וכשאנו מצליחים להשיב עצמנו מעט איזון וריכוז, תחושתנו משתפרת ועמה הביטחון העצמי.
המופע של שיא הרגש ראוי שיסתיים.