שמעתי פתגם שאומר:
"היזהרו עם מחשבותיכם – הן עלולות להיהפך למילים,
היזהרו עם מילותיכם הן עלולות להיהפך למעשים,
היזהרו עם מעשיכם הם עלולים להיהפך להרגל."

הרגל, או התניה נפשית, מכונים ביוגה סמסקרהsamskara  או וואסאנה vasana, כאשר האחד מתורגם לרוב כ"דחף" ואילו השני כ"התניה מנטאלית". מה ההבדל? נראה כי האחד הינו ראשוני יותר ופשוט יותר, דוגמת "צמא" שנחשב לדחף עמוק, לעומת "התעלמות" שהינה דרך פעולה שאומצה במהלך החיים. עם זאת, כאשר מביטים באופן מעשי על הביטויים של השניים, קשה לעתים להפריד ביניהם. האם פחד נובע מדחף עמוק או שמא מהתניה או הרגל מנטאלי שמניע אותנו לפחד במקום לחשוב בבהירות ולהתמודד? בשני המקרים נראה שמתקבע הרגל או קווי אופי המכתיבים את חיינו. ביוגה ההבחנה דקה מאוד, כאשר ואסאנה היא הצורה העדינה והסמויה יותר של סמסקרה. בשני המקרים מדובר בדבר מה, חבוי ונסתר, שהתקבע בנו מתישהו – ומשפיע על מהלך העניינים בהווה. גם אם אנו חושבים שבידנו בחירה חופשית ושאנו מחליטים בכל רגע מה אנו עושים – כדאי שנתבונן עמוק יותר ונראה האם אנו באמת מחליטים בכל רגע באופן חופשי...

לעתים האופן שבו אנו מגיבים במצב מסוים הוא פרי החלטתנו המיידית, ולעתים מדובר במנגנון פנימי של תגובת ברירת-מחדל למצבים מסוג זה. טארה בנט-גולדמן (Tara Bennett-Goldman) מתארת מנגנונים פנימיים אלה כאסטרטגיות הישרדות ואילו את ברירות-המחדל שלנו כ"סכמה". גולדמן כותבת בספרה "אלכימיה רגשית": "סכמה היא מערכת רבת עצמה של מחשבות ושל רגשות שליליים. כדי להימנע מליפול ברשתם של המצבים הנפשיים השליליים הללו, אנו לומדים אסטרטגיות שמסייעות לנו להדוף אותם מאתנו והלאה... אסטרטגיות של סכמה מכות שורש משום שבדרך כלשהי הן סייעו לנו להסתגל למציאות. אנו מפתחים אותם משום שהן שמשו פתרון, חלקי לפחות, לבעיה שהיה עלינו להתמודד עמה בשלב מוקדם בחיינו".
אולם, היא מוסיפה וכותבת ש"אסטרטגיות סכמתיות הן חצאי פתרונות לדילמות התמידיות של החיים, שיטות מותנות שרכשנו כדי להתמודד עם בעיות הצצות ועולות בחיינו שוב ושוב... כפתרונות חלקיים לבעיות בוערות, מצליחות אסטרטגיות התמודדות אלו להשקיט מעט את הכאב, אף שהן אף פעם לא פותרות באמת את הבעיה הקשה... הפרדוקס הוא שסכמות סובבות סביב צרכים דחופים, אך הן גורמות לנו לחשוב ולפעול בדרכים המונעות מהצרכים האלה לבוא על סיפוקם".

גולדמן מסבירה כי הקונפליקטים עולים כאשר משאלותיו האוניברסאליות של האדם לא התממשו. המשאלות האוניברסאליות העיקריות הן: 1) כל אדם שרוצה שיבינו אותו, יזדהו איתו ושיראו אותו כפי שהוא רואה את עצמו, 2) כל אדם רוצה שיכבדו אותו, יעריכו אותו ויתנהגו ליו בהגינות, 3) כל אדם רוצה להרגיש טוב ביחס לעצמו ולהיות בטוח בעצמו. אי מילוי משאלות אלו עלול לגרור תגובה של דחייה ואכזבה, כעס וטינה או תחושה של אי יעילות ושל חוסר ישע. התגובות הפנימיות שעולות עלולות לעורר תגובה חיצונית – אך יותר מאשר לשלוט בתגובה החיצונית, לרסן אותה ולשדר "עניינים כרגיל" יהיה מעניין יותר לחקור את שורש התעוררות התגובות. דרושה, אם כן, חקירה של ההתניות הרגשיות. "כאשר אנו באים לחקור התניות רגשיות, עלינו לזכור שרבות מהתגובות הרגשיות שלנו מתאימות ודאי למצבים מסוימים. אבל כשהתגובות האלה אינן מועילות עוד, הן הופכות לתגובות לא-סתגלניות."
השלב הראשון הוא זיהוי ההתניות או הסכמות השולטות בנו. על ידי התבוננות או קשב פנימי. לאחר זיהוי המנגנון הנפשי דרושה עבודה עצמית – וסיגול הרגלים חדשים. לאחר זיהוי שרשרת האירועים, התגובות, דרוש למעשה לנתק את השרשרת – ולנסות לבנות אחת חדשה. שמתאימה לנו יותר.
הדרך הטובה ביותר לזהות סכמה היא להיות קשובים, להתבונן ולהרגיש מה קורה. כיוון שבשיעור יוגה תשומת הלב גם ככה מועצמת, אני רואה בכך הזדמנות להתבונן עמוק יותר לתוך מעמקי הנפש ולתוך התגובות שעולות בנו במהלך השיעור. גולדמן מתארת "תחושה מיוחדת" המתעוררת בנו בעת הפעלת סכימה רגשית, כאילו אנו לא יכולים לשלוט במתרחש, כאילו אנו על אוטומאט.

האם קרה לכם שהגעתם לכיתה ומשהו "תפס לכם את המקום"? איך הגבתם? יכול להיות שלא הקמתם מהומה ושמרתם על שלווה כלפי חוץ, אבל האם צעקתם מבפנים? האם במהלך השיעור כולו נעצתם מבטים באותו מתרגל ובמזרון שתפס לכם את המקום? האם הרגשתם מקופחים על כך שלא כיבדו את מקומכם? האם הרגשתם מנודים כאילו נלקח מכם המקום שלכם? האם רציתם פשוט לצאת מהכיתה ולוותר על השיעור? כל אלה הם תגובות מוגזמות. ייתכן ואם היה מדובר ב"מקומכם" בטיסה מלאה ואחרונה תגובות מיידיות היו נחוצות עד מאוד! אבל האם הן נחוצות כאן? האם המקום הוא החשוב בכיתה? הייתכן והסערה הרגשית שהתעוררה בכם, נוכח "תפיסת המקום", היתה אירוע סימבולי עבורכם שהצית בכם סכמה רגשית?
במקרה אחר, ייתכן ובמהלך השיעור המורה פגע בכם: הוא תיקן את התנוחה והעיר הערה על האופן שבו יש לבצע את התנוחה. אולי הרגשתם עלבון על כך שהוא לא נתן לכם מספיק קרדיט, או אולי כעס על כך שהוא נטפל אליכם. ייתכן והרגשתם שהמורה לא אוהב אתכם יותר משום ששם לב לליקויים שבכם ושאין הוא מעריך אתכם כלל. אולי תחושת כישלון עזה אפפה אתכם ורציתם שהאדמה תבלע אתכם... אבל האם לא כדאי שמורה יתקן תנוחה שגויה? האם לא רצוי שהמורה ילמד אתכם כיצד לעשות את התנוחה באופן מדויק יותר ונכון יותר עבורכם? האם ייתכן כי התגובה הרגשית עלתה עקב סיטואציה סימבולית עבורכם?

בתחילה, הדרך הנפוצה ביותר להתמודד עם מצבים רגשיים כאלה תהיה במבט לאחור. אם הרגש צף ועלה ואז התמוגג כאילו לא היה, מדובר במצב-רוח אופייני לכם שלא מזיק, כיוון שהוא עולה ונעלם. אולם, אם התחושה מלווה אתכם במהלך השיעור כולו, ואולי גם ימים אחריו, מציפה את תודעתכם ומערפלת את תשומת הלב לשאר הדברים (בשיעור ובכלל) – נכנה מצב זה לא רצוי וגם – סכמה לא רצויה.

קיימת דרך לזהות את הסכמות, לפוגג אותן ולהשיג שליטה מחדש על תגובותינו הרגשיות, אך לפני כן אזכיר מספר סכמות שמתארת גולדמן בספרה:
סכימת הנטישה – "תמיד כולם נוטשים אותי". מגיעה כתגובה לאבדן. עלול להיגרם מנטישה סימבולית דוגמת שינוי מקום מגורים, הורה מרוחק רגשית.מלווה פחד מתמיד שאנשים יעזבו אותנו, עצב עמוק ותחושה של בידוד. התגובה היא לרוב היצמדות, על מנת להימנע מרגשות שמתעוררים כתוצאה מהבדידות.
סכימת הקיפוח – "אף פעם לא יהיה לי טוב". מגיעה כתגובה להורים עסוקים מדי, או כאלה שלא הצליחו להבחין בצרכי הילד. סכימה זו מלווה בתחושה שהצרכים שלי לעולם לא יבאו על סיפוקם. סכימה זו גורמת לפיתוח רגישות יתר לסימנים המרמזים על כך שלא מבחינים בהם ושלאחרים לא אכפת מהם. מלווה בעצב עמוק וחוסר ישע הנובעים משכנוע פנימי שאיש לא יבין ואיש לא ידאג להם.
סכימת ההכנעה – "דעתך חשובה יותר מדעתי". מגיעה במצב בו האחר תמיד שולט והצרכים שלכם אינם מקבלים עדיפות. סכימה זו מולידה אנשים הנכנעים בקלות, מפתחים תרעומת סמויה שעשויה להפוך לכעס מודחק, ואילו ההדחקה תטפח תסכול שיהפוך לזעם.
סכימת חוסר אמון – "אי אפשר לתת אמון באף אחד". מלווה בתחושה שאי אפשר לבטוח בבני אדם, לעתים בעקבות טראומה או התעללות. מלווה ברגשות של חשדנות, מזג חם, עמידה על המשמר, חשש מניצול או בגידה.
סכימת אי-הנאהבות – "אי אפשר לאהוב אותי". הרגשה שמשהו לקוי או פגום בכם וכל מי שיכירכם טוב יתוודע לכך. בושה והשפלה.
סכימת הכישלון – "איני ראויה להצלחתי". מלווה בתחושה שיש בי ליקוי על אף ההישגים הרבים. תחושת כשלון המסתתרת מתחת לפני השטח ללא קשר למידת ההצלחה.
סכימת רדיפת השלמות – "לעולם לא אהיה מספיק טובה". תחושה של כשלון מובטח ללא קשר למידת ההשקעה והמאמץ המושקעים. אמונה לפיה יש להתאמץ ולהשתפר על מנת לא לאבד את אהבת הסביבה. אנשים בעלי ציפיות גבוהות לא ריאליות, פרפקציוניזם עם מוטיבציה גבוה. פחד מביקורת.
סכימת הנידוי – "אני לא שייך". התחושה סביב המעמד שלנו בחברה: אמונה זו גורמת לאדם להישאר מחוץ לעניינים ובכך מחזק בו את תחושת הנידוי. חרדה ועצב. בדידות.
סכימת הפגיעות – "העולם הוא מקום מסוכן". פחד מאבדן שליטה המלווה בדאגה מתמדת. בסכימה זו פחדים רגילים מחריפים ויוצאים מכלל שליטה. תגרם לעתים לקפדנות מופרזת שתבטיח תחושה של בטחון ולעתים להפרזה בנטילת סיכונים, על מנת להוכיח שאין כל בסיס לחשש.
סכימת הזכות – "זכותי! מותר לי". השלמה עם מגבלות החיים. תחושת ייחוד המאפשרת לאדם לעשות כל מה שעולה על רוחו. עלולה להתבטא בעצבנות כלפי אנשים שמסרבים להיענות לבקשות או מציבים גבולות. סיפוק הרצונות האישיים ללא קשר לתוצאות.

רצוני לציין שמדובר רק בהצגה קצרה של הסכמות ולתיאור מדויק ומפורט יותר שלהם אני מזמינה אתכם לעיין בספר. כמו כן, חשוב לשים לב שלא מדובר כאן במצבי-רוח. כולנו עלולים להרגיש מדוכדכים מזמן לזמן, נטושים או לא נאהבים. כולנו עלולים להרגיש מנודים או מקופחים, אך הסכמות שהוצגו כאן נודעות למנגנונים פנימיים עמוקים המפעילים אותנו בצורה מכאנית-אוטומאטית שכמעט ואין לנו שליטה עליה. מצבים שרק בדיעבד אנו יכולים להבין ש"יצאנו מפרופורציות" קצת...
סכימת הנטישה יכולה לבוא לידי ביטוי בהיצמדות למורה או לעצם קיום הכיתה. כיצד אתם מגיבים כאשר השיעור מתבטל? כאשר מגיע מורה מחליף? כאשר המורה מודיע על חופשה בשנה הבאה? סכימת הקיפוח יכולה לבוא לידי ביטוי בתחושה שהמורה תמיד רואה את כל שאר המתרגלים בכיתה אבל לא אותי. הוא לא שם לב אלי ולעולם לא אצליח להיות טובה יותר בתרגול. כיצד אתם מגיבים כאשר המורה משבח את המתרגל שלצידכם? כיצד אתם מגיבים כאשר המורה לא מתקן את תנוחתכם וגם לא מחמיא לכם במהלך השיעור כולו? מה קורה כאשר מתרגל אחר לא שם לב להיותכם שם לידו?
סכימת הכישלון יכולה להתבטא בעת מחמאות שמרעיף אליכם המורה בעוד שתחושתכם היא שלא מגיע לכם דבר מהנאמר. או כאשר חבר לכיתה משבח אתכם על תרגולכם המסור. ואתם בלבכם אומרים בשקט "אבל זה לא נכון, אני לא טוב בזה בכלל, אני די כישלון". כיצד אתם מגיבים למחמאות? כאשר אתם נבחרים להדגים בפני הכיתה – מהן התחושות הפנימיות? סכימת רדיפת השלמות יכולה להיות דומה: האם אתם מנסים להיות הטובים ביותר בכיתה מחשש שמא תהיו דחויים אם תתאמצו פחות? שמא תהיו פחות טובים אם לא תעשו את המקסימום? האם קיימת בכם תחושת נידוי? האם אתם מרגישים שיש לכם זכות יתר על פני האחרים בכיתה? האם אתם מפחדים לנסות תנוחות חדשות שמא תפצעו קשות?

למרות שמדובר בתיאור שטחי של מספר סכמות רגשיות אני מקווה שהצלחתי לעורר כמה שאלות ואולי אפילו לעורר את הקשב הפנימי. גם אם לא מצאתם את עצמם בהסכמות הללו ייתכן וקשב מוגבר לתגובות מוגזמות (פנימיות או חיצוניות) עלולות לשפוך אור על מנגנונים נפשיים עמוקים ופנימיים החבויים בכם ואולי מנהלים אתכם מבלי שתדעו.
לעתים התבוננות וקשב מספיקים על מנת לשבור את שרשרת התגובות, אך לעתים דרוש אימוץ של שרשרת תגובות חדשה. לדוגמה, בעת תחושת כשלון נוכח מחמאות המורעפות עליכם אמרו בלב "למרות שזה מרגיש לי לא נכון – עובדה שהם אומרים את זה, אז אולי ההרגשה מטעה אותי וזה כן נכון". או אולי במקרה בו אתם מרגישים מקופחים – אפשר לדבר על כך עם המורה או עם המתרגלים האחרים, לשתפם בתחושותיכם ולגלות את כוונת האחר (שהיא לעתים לא מה שאתם חושבים שהיא). אם אתם חרדים מפני ביצוע תנוחה חדשה – שתפו זאת עם המורה, וייתכן כי עצם נוכחותו לידכם תעניק לכם מספיק בטחון שיאפשר להתמודד עם הפחד.
המנגנונים הללו פותחו עם השנים מתוך כוונה לשרוד במציאות לא פשוטה. היה להם מקום מאוד חשוב וייתכן שעוד היום הם ממלאים עבורכם מענה רגשי מסוים. עם זאת, קיימים מנגנונים המובילים אתכם ללכת בדרך שלא בחרתם בה, דרך שאולי לא מטיבה עמכם. רק, תחשבו על זה.
ובינתיים –
אתם מוזמנים לנשום לתוך התנועה ולנוע לתוך הנשימה.