נולדתי וגדלתי בקיבוץ. עזבתי אותו ביום בו השתחררתי מהצבא ומאז חייתי בכרך. כשהתחתנתי עם היוגה הרגשתי איך האימון מעיר בי את ילדותי ונעוריי. צובט במיתר ההשתוקקות להיות חלק משבט המתרגל רעיון גדול מהחיים במשותף. גם כשהייתי – והייתי כזאת רוב שנות חיי – יותר עירונית מעירונית מלידה, התהלכתי בשכונת מגוריי כבקיבוץ. אותו הירקן ואותו השלום שלום במדרכה ואותו הריכול בצוותא בשדרה. ככל שנקף הזמן הגיעה העת לחדול מהמאמץ להשתחרר מהקיבוץ שבתוכי ומצורת החשיבה שהיתה חלק בלתי נפרד מצורת החיים הייחודית ההיא, אשר נבעה גם מתוך האוטופיה שביחד, באמונה, בהתגייסות, במחשבה תחילה על שיוויון וסולידריות, אפשר להתגבר על מה שנראה כבלתי ניתן להתגבר עליו ולהכיר בכוחות הנאצלים הטמונים בך.

לא מקצת מהנחת והאי–נחת שהיו כרוכים בחיי השיתוף נבעו מעיקרון ההדדיות. המהלך הקארמטי היה שקוף להחריד וכל מה שאמרת ועשית חזר אליך פלוס המע״מ של ההשלכות. כולם ידעו מהכל וכולם עשו את עצמם שזה סוד. ניאופים עוררו סקנדלים, התעללות בחלשים והטרדה מינית אם טופלו, אז רק בדלתיים סגורות. דין התנועה, אותו מושג, דווקא חביב, מימי מתושלח – שקרא לכל חבר וחברה להשיל מעליהם את אנוכיותם ולפעול למען טובת הכלל – חלש על תחומים רבים מדי והיה חזק אפילו יותר מהמשטרה. פעמים רבות מדי, התברר בדיעבד, הדין הזה נוצל לרעה, כדי להשתיק ולקבור את העוול בתוך המשפחה.

יצא לי לחשוב הרבה על הקיבוץ בשבועות האחרונים לרגל הסנצסציה והסקנדל שלראשונה דובר בהם בפומבי בחוג שלנו ונאמר, בריש גלי, שדברים אסורים נעשים בחסות הוראת היוגה. דברים שאין להם ממש עם השקטת תנודות התודעה, אהימסה וברהמצ׳ריה, שבלעדיהן אנה אנו באים? מתנודה לתנודה ביצבצו שאלות: מהו לנו בכלל כל האימון הזה? כדי ללכת עם ולהרגיש בלי, כפי שטענה אותה סיסמת פרסום נושנה לחזיות, ובהתאמה; להלך בתחושה נעלה של רואים ניכוחה ולהתעלם מהאחריות שכרוכה בכך?

ומהו הטעם בתפילות ובדברי התורה ובדקויות של טכניקה אם נושאים את שם האימון לשוא? ואם האימון קיים לשם החיים ולא להפך ואז אין נרתמים למאמץ משותף וסולידרי תחת הסלוגן הפופולארי שקורא לחתור למניעת סבלם של כל הברואים? ואם מדברים על ההירתמות הזאת גבוהה גבוהה, אך ברגע האמת, כאשר מתקילה אותנו המציאות כמות שהיא, בוחרים להתחמק, מניחים לאחרים לעשות בשבילנו את מלאכתנו ומשתקעים בהתפלספות על האמת והצדדים הרבים שיש לה, מה כל זה אומר על הבנתנו את הוראת היוגה?

ואם להיות ספציפית אז: כאשר פסטיבל יוגה מצליח מציג את בתוכניה שלו את המורה שדובר בו הרבה לאחרונה, מפאר אותו כאילו לא היו דברים מעולם ומכריז על פתיחת הקופות והמרכז שבו הוא מלמד מקיים הרשמה ומשדר את אווירת העסקים כרגיל והולכת שמו לתפארת בחוצות, המסר ברור. המורה עצמו לא בחר להשעות עצמו לפחות עד שתסתיים בדיקת התלונות בעניינו ואילו הנהלת המרכז והפסטיבל מגבים אותו בהחלטתו. כאילו המדובר בשמועות שבריריות כבועות סבון ולא בשערוריה שכבר התלקחה.

על אותו התדר משדרות גם מורות שהוכשרו אצלו, שהיו בנות טפוחיו ויודעות יותר מדבר או שניים ומגוננות עליו בשתיקתן הסלחנית ומורות ומורים בכירים שאין להם כל קשר איתו לבד מכך שהם חולקים עימו מרכז הוראת יוגה או פסטיבל. אם הם והן לא נרתעים מלשתף פעולה עם אוירת העסקים כרגיל, מה לנו כי נלין על אזובי הקיר?

אמת ויציב, טרם נערך שימוע. ועוד יותר נכון הוא שזכותו של אדם להגן על עצמו ולהתפרנס ביושר.אלמלא נשאלתי במיילים שוב ושוב מדוע אין אנחנו הולכות למשטרה, יתכן שלא הייתי שואלת את עצמי איפה הקהילה שלי בסיפור הזה? מדוע היא מתנערת מאחריותה להירתם למאבק שאינו מאבקן של תלמידות יוגה בודדות ופורטל היוגה. זהו מאבק שבו אמור לקחת חלק כל מי שהיא או הוא בעל/ת עניין ומצוי/ה בברית עם היוגה. ואולי זו אני שמוחי נשטף בילדותי ואין לכך כל קשר עם הוראת היוגה?

רק אי הבנת המורכבות של הגשת תלונה במשטרת ישראל בשנת 2015 ושל אפני הטיפול הידועים בה יכולים לגרום למישהי או מישהו להרהר באופציה הזאת, כל שכן להפנות אותנו לדלפקיה של הרשות האוכפת. זו לא אופציה ולא רק בגלל שהמשטרה עצמה לוקה בסיאוב המיני הזה ממש. השאלה שבעיני היא החיונית כאן זה אם יש מצב שקהילת היוגה תימנע מרצונה להתמודד עם הפרשיה? שהיוגים יתגלו כמומחים גדולים בדיני לשון הרע ולוחמים שעמידתם על דיני נפשות אינה איתנה?

המאבק שלי ושל שותפיי ושותפותיי לדרך מעורר, גם בנו, אי נוחות ואי נחת. בעיקר כשמגיעה תורה,הכנראה בלתי נמנע, של המתקפה על הנפגעות והתומכות בהן, כל אחת בדרכה. כאשר נשים מתגוללות על נשים בגלל גבר זה אף פעם לא מחזה מרהיב וכמוהו צורמים הצידוקים שנשים ממציאות בשביל גברים המתקשים לשלוט ביצרם: החל ב״יש לו צרכים״ וכלה ב״הוא מוקף בתלמידות בשמלות שקופות שנמרחות עליו״.

הנוכל להסכים על הנחות היסוד הבאות שלהלן?

א. אשה יודעת תמיד מתי היא מוטרדת באופן מיני. ב. תלמידת יוגה לא יכולה לבלבל יחס אבהי עם חרמנות, וגימל: מורה ליוגה יכול לספר לעצמו סיפור מעורר השראה על אהבה חסרת גבולות ולדבוק בו על אף אחיזתו הרופפת במציאות. האמנם נפל דבר בקיבוץ שלנו? שהלא ועדה הוקמה ומנוסח מחדש תקנון של התנהגות ראויה בשיעורי יוגה. ועתה, הוראת היוגה תיבחן בבחירתנו לא רק לגבי טיב התיקון הנחוץ והשאת עצות, גם בכיצד נפעל, כל אחת ואחד באופן אישי ובתחום היכולת, לנוכח הקלקול.