בסתיו חוזרים הדברים אל עצמם. האדמה ערומה וחומה יותר, מתערטלת מצמחיתה, נחרשת אל תוך עצמה.  חום ובוהק השמש מרוכזים בשעות הצהריים בעוצמה, ואינם גולשים אל שוליו המשחירים והמתקררים של היום.
האויר והאור נהיים שקופים יותר ויותר, רוחניים...

בלכתי בשדה נדמה לי כי גם בגופי שלי מתרחשת הפרדה זו. משקלי יורד מטה דרך האגן והרגליים, העצמות כבדות נמשכות אל האדמה, וליבי מבקש להמריא עם הנשימה , לעוף הרחק בעקבות ציפורי הנוד או העננים.

תחושה זו מעוררת בי געגועים ללא שם, כמעט כאב. 
כשנשימתי מתרחבת בתוך ההפרדה, היא הופכת רכה יותר, כמעט נעימה באופן מוזר, ומרגשת.
פתאום עולה בראשי מעורפלת, הסוטרה האחרונה של פטנג'לי. אותו מורה דרך דגול ונחשב של היוגה כבר אלפיים שנה. משהו על חזרה של מצבי החומר למקורם... שווה בדיקה.

מי בכלל מגיע אל הסוטרה האחרונה של פטנג'לי?
רובנו משננים היטב את הסוטרות שלו העוסקות בתרגול הרוחני, ומוצאים בהן בצדק רב, כר נרחב לעיון, פרשנות ובעיקר ישום.  ממילא המטרה של השחרור המוחלט נראית מונחת על קו האופק – מתרחקת ככל שמתקרבים אליה. אולי מיועדת לכמה יחידי סגולה במהלך הדורות.  קשה גם מאד להבין או לפרש מושגים שהינם מעבר לחוויה שלנו.

הסוטרה הזאת אומרת: עצמאות היא חזרתם של מצבי החומר למקורם, מפני שהם כבר נטולי מטרה עבור העצמיות,  או (במצב זה) ביסוס כח תודעת העל בצורתה שלה.   (סוטרות היוגה של פטנג'לי  פרק ד' 34).
בסגנון מעט פשוט יותר:  במצב של עצמאות (קיווליה) מצבי החומר (גונות) חוזרים למצב פוטנציאלי מבחינת התודעה כי אין לה כבר שימוש בהם לשם התקדמות תהליך השחרור. התודעה כבר מבוססת במצבה הטבעי שלה.     וזו ההגדרה של מטרת היוגה מלכתחילה בסוטרות הראשונות של פטנג'לי   יוגה – השקטת תנודות ההכרה.  אז מתבסס המתבונן בטבעו העצמי.  (פרק א' 2-3)    (כמו הוכחה גאומטרית.) 
מדובר כאן על  סופו ושיאו של תהליך ארוך של התנקות התודעה המתבוננת מכל התקשרות או מגבלה. מנקודת המבט הרגילה מצב זה נראה השג על-טבעי כמעט, סופי ומוחלט.

אין לי שום יומרה פילוסופית לפרש את הסוטרה, אך כיצד צץ לו הפסוק משום מקום באמצע הסתיו?
נראה כי הטבע עצמו מציע הרחבה של ההבנה.  כל מעגל של עונות עובר את שלבי הערבוב הצמיחה הפריון הסיום וחזרת מצבי החומר למצבם הפוטנציאלי...עד לסיבוב הבא. התודעה האנושית יכולה לסוב עד סחרחורת בתוך המעגל, או לצפות בו. ניתן לבחור בצפיה מנותקת מן הצד. אך אפשר גם לצפות מלב המעגל, תוך הריקוד.  ובכל מעגל לעדן את התבוננותה, לשחרר יותר את האחיזה במצבי החומר, עד שמעגלי השנים נהיים ספירלה עולה, והריקוד שלנו קל ומשוחרר יותר.

אחד התרגומים המפרשים את הסוטרה * אומר כי לא רק שמי שהיגיע  למצב השחרור, תנודות החיים אינן קיימות או נוגעות בו מנקודת הראות הפנימית של התודעה , אלא שמה שנראה כהשג בלתי רגיל מנקודת המבט הרגילה שלנו, -ההגעה לשחרור - אף הוא אינו מעניין את התודעה המוארת. כל הדרמה של מגבלות ושחרור מהן מאבדת מתוקפה, באשר גם היא שיכת אל מצבי החומר.
או כפי שנאמר בפשטות בכמה מקורות: "בתחילת הדרך ההרים הם הרים והעמקים – עמקים. באמצע הדרך ההרים שוב לא הרים והעמקים שוב לא עמקים. בסוף הדרך ההרים שוב הרים והעמקים – עמקים.  הדברים חוזרים למקומם בפשטות. 

הסתיו הוא זמן כזה, לפני שהמסך שוב עולה מעל ההצגה הבאה. הוא מאפשר לנו להשתהות. 
הסוטרה שלפני האחרונה מדברת על תהליך שמגיע אל סיומו (תהליך השחרור של התודעה) ולקראת סופו אפילו מושג התהליך כרצף בזמן משתנה . ומה שעולה הוא הרגע והרווחים שבין הרגעים. כל תרגום מציג זאת קצת אחרת, והעיסוק הפילוסופי בחידת הזמן מסחרר את ראשי. אך כלום אין הסתיו בהשתנות העדינה שלו מפרק את הזמן לאינסוף רגעים נצחיים?
למרות שאומרים שאצלנו אין סתיו, הוא נוכח מאד למי שלא רק מודד זמן אלא מקשיב לו, נושם אותו.
הסתיו הוא זמן טוב ויקר להתכוונות התודעה אל צורתה שלה המשוחררת.... כי גם אם זה רק לרגע – הרגע הזה נצחי.
האם זה לא מה שמצוי בלב חגי תשרי ?  התעלות אל צורתנו הפנימית הטבעית?
שתיפתח לנו שנה טובה ומשוחררת.

* G.feurstein YOGA SUTRA of PATANJALI 1979 ותודה ליתר התרגומים.

אסתי אור-ים - מורה ותלמידה ותיקה ליוגה ומדיטציה, לפילוסופיה ופסיכולוגיה של היוגה והבודהיזם. מורה של תלמידים ומורי יוגה. מכשירה מורים ליוגה.  באזור הכרמל, עמק יזרעאל, עמק בית שאן.