גם אם יש ביננו רבים המתרגלים יוגה בגלל הפירות הפיזיים שהאימון מביא עימו- גוף חזק, גמיש וחסון, שקט ורוגע בחיי היומיום ומצב רוח טוב נוכח יותר ויותר, כולנו יודעים שהיוגה מושתתת על יסודות פילוסופיים שמשמעם הוא שהיוגה היא דרך רוחנית.

הדרך הרוחנית שמציעה היוגה היא פשוטה- דרך לחיים טובים יותר. רובנו באמת הגענו אל המזרן כדי לעשות לעצמנו טוב יותר. התחלנו דרך הגוף. אבל חיים טובים יותר משמעם הרבה מעבר לכך. והדרך המוצעת היא פשוטה למדי , היא אומרת, זה לא העולם ישתנה, אתה הוא זה שישתנה. כלומר, החיים שלך יהיו טובים יותר לא בגלל סיבה חיצונית, אתה לא יכול לשנות את העולם  (לפחות לא לבד, וגם זה לוקח הרבה מאוד זמן), אבל אתה יכול לשנות את עצמך, כלומר, הסיבה פנימית והיא אתה. אתה יכול לשנות את הדרך שבה אתה מסתכל על העולם- ומשם יהיה לך טוב יותר. דומה הדבר למסע בהימליה עם מפה של הרי האפאלצ'ים. מובטח שעם המפה הזאת לא נגיע לשום מקום. את ההימליה לא נוכל להפוך לאפלאצ'ים, אבל כן נוכל להחליף את המפה. ואם נתעקש על המפה הכוזבת , מובטח שטוב לא יצא מזה.

המסע היוגי אם כך הוא מסע להחלפת המפה שיש לנו על העולם. ולכן השינוי המתבקש על פי דרך זו הוא שינוי דרך ההסתכלות שלי ולא שינוי העולם. הכל יוותר לכשעצמו בחוץ, אני זו שתשתנה מבפנים. והשינוי הפנימי הזה הוא שיביא לי את הטוב שאני רוצה להשיג.

כשאנו יוצאים למסע כזה, רצוי שיהיה לנו מורה דרך. מורה זה אדם שכבר עשה את המסע הזה לפחות פעמיים שלוש לפני, שהוא מכיר את הדרך וגם שהוא מדבר בשפה שאני יכול להבין. כי אם הוא מדבר סוואהלית, גם אם הוא מכיר היטב את המסלול, תקשורת אפקטיבית לא תהיה ביננו.

אז המסע אמרנו הוא לחיים טובים יותר ומורה הדרך זה אחד שכבר יש לו חיים טובים יותר וגם שהוא מדבר בשפתי.

למה כוונתנו בחיים טובים יותר? חיים טובים יותר הם חיים שיהיה בהם קצת פחות מאותם רגשות שגורמים לנו לסבל: אכזבה, תסכול, קנאה כעס. מכירים? ומהם הרגשות הללו אם לא הדרך שבה אנו מסתכלים על העולם ויותר מכך, פועלים על פיהם.

ניקח דוגמא- אם יש מישהו שההתנהגות שלו מעצבנת אותי, בתהליך השינוי שאני עוברת, פתאום אגלה שאני לא מתעצבנת יותר.  שימו לב שהנושא השתנה: הוא נשאר אותו הדבר, אני היא זו שלא מתעצבנת. כלומר, אני משתחררת מתבניות התגובה והפעולה שלי. אם מישהו מקלל אותי, במקום לקלל בחזרה, אני נשארת שוות נפש להתנהגותו. במילים אחרות- אני הופכת יותר יותר חופשיה : הגירויים אותם גירויים, הפעולות שלי  משתנות.

ולכן, המורה שבחרתי לי הוא מורה הדרך שלי לחופש, לחופש שלי מעצמי, אותה עצמי שהיא מתעצבנת, מקנאה, מתוסכלת . 

המורה כאמור צריך להיות כבר במקום הזה, להתנהג בחופשיות, בחופשיות אין הכוונה בלעשות מה שבא לו, אלא לעשות מה שנכון ולא משנה מה בא לו או לא בא לו. מקום של חופש. עצמאות. 

וכאן המקום להבחין בשניות עליה מרמזת היוגה הקיימת באותה אחת שהיא "אני": היא אומרת שיש אחת שפועלת על פי דחפים ותשוקות: בא לי עוגה , לא מתחשק לי להתאמן היום. והיא אומרת גם: יש אחת שיודעת: יודעת שלאכול עוגה זה לא ממש בריא כי יש לי סכרת, או כשאני רוצה להוריד במשקל. 

החופש הוא לפעול מהמקום היודע ולא מהמקום האוטומטי הפועל על פי חשקים ודחפים.

לכולנו יש את המקום הזה בתוכנו. כולנו יודעים עמוק בתוכנו מה נכון לנו ומה טוב לנו, לא תמיד אנחנו פועלים ממנו. המורה שבחרתי מעיר את המקום הזה בתוכי. המורה החיצוני מהדהד את המורה הפנימי , את המקום הפנימי הזה ומחזק אותו להיות נוכח יותר ויותר בחיי ולקבוע לי מה לעשות.

מורתי רננה אמרה:  "כשאת על המזרן את חיילת. לא מקשיבה לכל הקולות- לא בא לי לעשות, אני לא יכולה. את פשוט עושה. וזה משחרר אותך." והכוונה: את פועלת כמו יש שם מפקד שיודע (זה שהביא אותך אל המזרן וידע שזה טוב בשבילך) ופוקד עליך לעשות. את לא מתחילה להתווכח איתו. הקולות הפנימיים יכולים להיות שם, אבל הם לא הקובעים, את משתחררת מהצורך להאזין להם ולחשוב אם הם צודקים או לא. ככה מתקדמים. ככה משיגים את מה שרוצים- שיהיה טוב יותר.

ואם תחשבו על זה, ממה אנחנו משתחררים?  אנחנו משתחררים  מה"אופי " שלנו , מה"תכונות " שלנו , מכל מה שאנו קוראים לו "אני". ה"אני" הגוזר התנהגויות הגורמות לי לאי נחת הוא מותנה. כלומר, הוא מגיב באוטומט: מישהו קרא לי מטומטם, אני מתעצבן ומעיף לו סטירה. שחרור מהאוטומט הוא : מישהו קורא לי מטומטם, אני מבחינה שאני מתעצבנת, אבל יודעת שהפעולה הנכונה היא לא להעיף לא סטירה, אלא להסתובב ולהתרחק משם. תהליך השינוי הוא שחרור מהתניות.  "אני" הופך להיות המקום החופשי שמאפשר פעולה לא מותנת, שיש לי בו אפשרות בחירה.

נניח שהחופש נמצא בכיכר השעון ביפו. שם נמצא מגדלור שמסמן לי לאן אני רוצה להגיע. ואני נמצאת ברחוב אילת. המורה שלי כדי להנחות אותי אל המגדלור בכיכר השעון, צריך לדעת גם איפה זה רחוב אילת ואיפה אני ברחוב אילת. במילים אחרות, המורה שלי, כדי להנחות אותי, צריך לדעת להדריך אותי מהמקום בו אני נמצאת. בשפה שלי. החיבור בין מורה לתלמיד הוא כמו החיבור בין מפתח למנעול. ההתאמה , השפה, היא גשמית. ולכן, יש מורה שהחיבור אליו קורה ויש אחר שלא. החיבור והדרך הם גשמיים, אבל המהות והמטרה היא רוחנית. לכן, דרכים רבות אל פסגת ההימליה, אבל הפסגה היא אחת.

אז המורה הוא מורה לחופש, והוא מכיר את הדרך. הרבה פעמים נרקמים יחסי אהבה עמוקה בין המורה ותלמידו. אבל חשוב להבחין בין אהבה שהיא גשמית ואז יש לה מושא (אני אוהב את....) לעומת אהבה שהיא מהות (אני פשוט אוהב, הוויה של אהבה). האהבה שיש לה מושא היא גשמית ומתיחסת למושאים שהם ארציים- כמו גוף, תכונות אופי, אפילו חכמה. אהבה שהיא הוויה אינה תלויה בדבר, אני קמה בבוקר ופשוט אוהבת את כל מי שנקרה בדרכי, יש ימים כאלו, נכון?. והמורה שלי צריך ללמדני שיחסינו האוהבים נובעים ממקום הזה. זה המקום ממנו נובעים גם ידיעת הטוב ואותו חופש. 

אבל המורה הוא גם בן אדם, וגם הוא יכול למעוד. גם הוא לעיתים לא נוהג על פי הדרך לה הוא מטיף, כלומר, לא תמיד הוא השתחרר לחלוטין מעצמו- מתשוקותיו המשתלטות המנחות אותו לפעול מתוכן, ולעיתים הוא אינו פועל  מאותו מקום חופשי יודע טוב. כי גם הוא, אומנם נמצא כמה צעדים לפני, אבל עדיין לא השלים את המסע בעצמו. אבל גם זה משמש עבורי מקור ללמידה. למידה "איך לא".  דומה הדבר שלכדי להיות הורים אנחנו מחקים את הורינו- יש דברים שאנחנו עושים כמותם, ויש דברים שאנחנו אומרים לעצמנו "ככה אני לא אעשה". לא תמיד הידע שמעביר המורה הוא מה שחשוב. מה שחשוב הוא תהליך הלמידה. במקרה כזה , בו פעולות המורה אינן מחוברות לאותה מהות, עלי לעצור ולבחון את הליכתי אחרי אותו מורה. אותו אחד שיודע בתוכי אומר לי. וגם אם אני לא בטוחה, כדאי לעצור ולבדוק. לפעמים מורה אחד מביא אותי עד המקום בו הוא נמצא בדרכו אל החופש, מכין אותי אל המורה הבא שנמצא יותר קרוב אל המטרה.

לכן מחשיבה היוגה את ההתנסות הישירה. מורה אמתי הוא מורה שמלמד את הדרך שהוא עשה, אצ'ריה בסנסקריט. ולא מורה המלמד ידע ששינן מספר- פנדיט בסנסקריט. מורה טוב יעיר בתוכי את המורה הפנימי המאיר את דרכי, המורה שיודע לכוון אותי כל הזמן אל המטרה שלי- לחיות טוב יותר. ולכן מורה טוב ברגע שהעיר וייצב את המורה הפנימי, ישחרר אותי להמשיך את דרכי לבד, עצמאי. עם אותו מורה פנימי הנמצא בתוכי , להמשיך לכיוון המגדלור.

מורה מלמד את דרכו, אבל התלמיד הולך בדרכו הוא. המורה מאיר לו כבפנס את הדרך, אבל את הטיפוס במעלה ההר מטפס התלמיד בעצמו. על המורה לשחרר אותו. תלמידים באים למורה ללמוד, תפקידו של המורה לשלוח את התלמיד הביתה לתרגול האישי שלו , לא לאפשר תלות במורה, וכן לכוון את התלמיד להתאמן לשמוע את קולו החרישי של המורה הפנימי. יש הרבה מורים ליוגה שמלמדים את דרכם, הרבה שיטות, הרבה מסורות, אבל רק הדרך שאני אעשה בעצמי, השביל שאני אכבוש בכפות רגליי, היא הדרך שתביא אותי למחוז חפצי, אל החופש.