החיים מזמנים רגעים טובים במיוחד ורגעים קשים במיוחד. ולעתים מדובר בתקופות, ולעתים בתקופות ארוכות... היוגה תמיד עזרה לי לעבור את התקופות הקשות. בין אם זה היה פחד מהלא נודע, או דאגה למה שעתיד לקרות, או כעס על זה שדברים הם כך ולא אחרת, היוגה עזרה לי לראות את הרגשות הללו, ומילאה אותי בכוחות להמשיך הלאה בכל זאת.

אני שמחה לב שלא מדובר בחוויה פרטית שלי בלבד. בימים האחרונים ראיתי הרבה מתרהחיים מזמנים רגעים טובים במיוחד ורגעים קשים במיוחד. ולעתים מדובר בתקופות, ולעתים בתקופות ארוכות... היוגה תמיד עזרה לי לעבור את התקופות הקשות. בין אם זה היה פחד מהלא נודע, או דאגה למה שעתיד לקרות, או כעס על זה שדברים הם כך ולא אחרת, היוגה עזרה לי לראות את הרגשות הללו, ומילאה אותי בכוחות להמשיך הלאה בכל זאת.גלים עולים על המזרון בתחילת השיעור מודאגים, כועסים, חרדים. לפני כל שיעור שהתחיל התלחששויות שביטאו היטב את המצב שבפנים. ואז השיעור מתחיל... ובין תנוחה לתנוחה, בין נשימה לנשימה, נראה שהמתח מתפוגג, הדאגות והחרדות מפנות מקום לריכוז ולאיסוף התודעה. ההתמקדות בגוף וברגע עצמו מביאות לשקט מסתורי, לשלווה מוכרת ולאנחת רווחה. זה לא שכל מה שהטריד אותנו קודם לכן נעלם, זה לא שהבעיות נפתרו, אלא שלכמה רגעים זכינו בפיסת גן עדן, שממנה אפשר להביט על המצב בעיניים אחרות.

ב.ק.ס איינגאר [B.K.S. Iyengar] בספרו "אור על החיים" [Light on Life] כתב על התמודדות עם מתח נפשי ורגשות שליליים [emotional stress]. חרדה לעתיד, חוסר בטחון יחד עם כל מה שהחיים דורשים מובילים להפרעה באיזון הרגשי. הפתרון היוגי, מסביר איינגאר, הוא חקר עצמי ולמידה כיצד להסתגל לאתגרים שהחיים מביאים עמם. המפתח לגבריו הוא לשלוט בהפרעות הרגשיות ובתנודות התודעה [citta vrrti]. כאשר נוכל להשקיט את התודעה נוכל להתמודד עם כל מה שיבוא. כיצד? על ידי תרגול פרניאמה [pranyama] ואסאנה [asana].

איינגאר מסביר כי מתח רגשי מתביע את עצמו בגוף הפיזי, בגוף העצבי, ("ממש כפי שמוסיקה מותבעת בדיסק"). התבעה זו איננה ניתנת להסרה או להכחדה, כיוון שהחיים רווים במתח מתמיד, הוא מסביר. הנקודה איננה לסלק את המתח מחיינו, או לחיות חיים "נטולי מתח", אלא לשלוט בכמות המתח. אבל אני תוהה, אך האם מתח איננו דבר שלילי בהכרח? איינגאר מבחין בין מתח חיובי לשלילי: מתח חיובי קיים על מנת לקיים את התגובה הדרושה לאתגרי הטבע, הוא הכרחי עבור הישרדותנו והוא לא פוגע במערכת העצבים. מתח שלילי, להגדרתו, גורם לנו נזק. ההבחנה הזו שבין שני סוגי המתחים מוכרת לי מתרגול היוגה עצמו. זה לא ש"אין מאמץ" בתרגול, אבל זה גם לא נכון ש"יש מאמץ בתרגול". אז האם מדובר ב"תרגול ללא מאמץ?". המאמץ איננו מנטלי, הוא לא עוצר את הנשימה, הוא לא מייצר עוד מתח, אך יש מעט מאמץ בשרירים... לא מדובר בריפיון מוחלט, להבנתי, אחרת איך היינו מצליחים לתרגל משהו פרט לשווסאנה? אבל הכוונה היא כנראה לקיים טונוס מינמאלי, את הטונוס הנדרש, על מנת לקיים את התרגול. כך גם לגבי מתח – מתח דרוש כדי שנהיה מוכנים לפעול, כדי שנהיה קשובים, כדי שנמשיך לחיות, אך מתח עודף גורם לתודעה להתערפל ומקשה על החיים...

אבל אז מתעוררת השאלה, כיצד להתגבר על מתח נפשי (שלילי)? איינגאר עונה שעלינו להרגיע ולחזק את מערכת העצבים. מתח שלילי מתצטבר בגוף ומשפיע לרעה על מערכת העצבים. כאן חשוב להוסיף שהקשר בין מערכת העצבים למערכת הנשימה הדוק, ואולי גם מוכר. כשאנחנו חווים רגש מסויים – הוא מקבל ביטוי גם בנשימה. כשאנחנו שלווים הנשימה נוטה להיות שטחית וקצרה, כשאנחנו עצובים היא נוטה להיות עמוקה ומקוטעת, כשאנחנו כועסים היא נוטה להיות קצרה וחזקה וכך הלאה... נשימה שלווה משקפת מערכת עצבים מאוזנת. ואיך לטפל במערכת העצבים? דרך תרגול אסאנות ופרניאמה. בתרגול כזה לא רק שהמתח פוחת (ולכן גם מערכת העצבים מתאזנת), אלא שהגוף נטען בכוחות חדשים ונהיה רענן. איינגאר מוסיף שהחיפוש אחר שלווה פנימית דרך תרגול יוגה עוזר לנו להתמודד עם המתח שנצבר בחיינו.

אך האם הכוונה כאן היא להימנע מרגשות שליליים שכאלה, שגורמים למתח נפשי? כלומר, אם אי אפשר להימנע מהמתחים שהחיים מזמינים – האם עלינו להיות שווי-נפש ו"לא להתרגש" מזה? אני לא חושבת שזו תהיה עצה שקל ליישם... דרך היוגה מזמינה אותנו לתעל את האנרגייה, או את הרגשות, שמתעוררים בנו. עלינו לתעל את הרגשות שלנו, במקום שאלה יתעלו אותנו. על מנת להבין את הרגשות הללו צריך לראות את האגו שפועל דרכם, מה הוא מנסה להשיג? ממש כפי שאנחנו מאמנים את גופנו כדי שיהיה קל, גמיש וחזק, כך עלינו לאמן את התודעה ואת הגוף הרגשי שלנו, כדי שילווה אותנו בנעימים. האם רגשות כמו דאגה מזינות אותנו? האם לדאוג למשהו שאי אפשר לשנות אותו עוזר לנו? האם תחושות כמו כעס או שנאה מחזקים אותנו ועוזרים לנו לפעול בעולם? רגשות הרסניים אלה משאירים אותנו מרוקנים ועייפים, מיואשים ונואשים, מחכים לגאולה חיצונית... אך עכשיו דברנו יותר מדי על ה"בעיה" ולא מספיק על ה"פתרון". הפתרון הוא בהחלט תרגול פרניאמה ואסנה.

בעוד שאסנה מובילה אותנו להביט פנימה, להיות יותר ויותר מודעות לגוף, פרניאמה מובילה אותנו לריסון החושים, לפרטיאהרה. תרגול תנוחות היוגה מביא עימו ריכוז, תנועה, תחושות ואילו תרגול הנשימה מוביל אותנו למבט עמוק יותר פנימה, מעבר למעטפת הגוף. קרוב יותר אל המהות האמיתית שלנו. כך האנרגייה מופנית פנימה, היא נשמרת בפנים ופונה פנימה, אל עבר חקר העצמי. זה בדיוק ההפך ממה שהנהייה אחר הרגשות השליליים גורמים לנו לעשות.

כל תנוחות היוגה מתאימות להפגת רגשות שליליים. כפיפות לפנים ותנוחות ישיבה מובילות ליציבות התודעה ולתנועה פנימה. תנוחות אלה מומלצות במיוחד כדי להתמודד עם כעס או שנאה. אולם, הן עשויות להגביר פחדים, בגלל הנטייה לעצום עיניים בהן. כנגד פחדים הקשתות לאחור ותנוחות עמידה מומלצות במיוחד, כיוון שהן עוזרות לפתוח את מרכז האומץ שבגוף ומכינות את הגוף הרגשי להתמודדות עם הלא נודע. לצד כל אלה, תנוחות הפוכות ופיתולים ידועים בכוחות הריפוי והמירכוז שלהם. בסוף ספרו "אור על החיים" מציע איינגאר תרגול ל"ייצוב רגשי", ובו הוא כולל מספר כפיפות לפנים, מספר הקשתות לאחור ותנוחות הפוכות נתמכות.

מבין כל תרגילי הנשימה איינגאר ממליץ על נשיפות. הנשיפה מרוקנת את התודעה, מרגיעה את האגו ומשרה ענווה. כשמרוקנים את התודעה, הוא מסביר, משחררים את הרעלים שהצטברו בתודעה (מצבורי המתח הנפשי שהוזכרו קודם לכן). ראשית הוא מצביע על עצירת נשימה לאחר נשיפה, שמובילה להשקטת התודעה (המחשבות והרגשות). בעזרת עצירת נשימה לאחר נשיפה משחררים תחושות שליליות כמו טינה, כעס, חרטה, תשוקה וקנאה. הנשיפה, לדבריו, היא אקט של כניעה ושל נטישת האגו. כשהאגו נושר מעלינו, נושרים גם הרגשות שהוא מעיר. כמובן שהם חוזרים, מציין איינגאר, אך חווית השלווה מעידה בפנינו שהם לא נצחיים ולא הכרחיים.

אני מקווה שמילותיו של איינגאר ימשיכו ללוות אותי במשך התקופות הקשות בחיי, וגם כמובן בתקופות הקלילות יותר, בעודי ממשיכה לתרגל. ההוכחה החזקה ביותר לתנועתיות התודעה, לאופן שבו רגש אחד מחליף את האחר, מתגלה לי בכל פעם כאשר אני ניעורה משוואסנה, ההרפייה הסופית. בכל פעם מחדש אני נפעמת לגלות כמה נעים לי בתוך הגוף שלי, עד כמה הנשימה שלי זורמת ועד כמה העיניים הפכו להיות מתבוננות חצי פנימה וחצי החוצה. הלוואי ותמיד נראה במעין מבט כפול – גם את מה שקורה בחוץ – וגם את מה שקורה בפנים.

כדי שיהיה לנו את הכח לשנות את מה שאנו יכולים – ולקבל את מה שאיננו יכולים לשנות.