יואל

הוא עומד מול המראה, שיערו שחור וקופץ לכל הכיוונים, פניו עגולות, מעט מטושטשות, כאילו עוד לא סיימו להתעצב. גופו גדול ומגושם והוא מתאמץ לא להסתכל לעברו. שוב ושוב הוא עוצם את עיניו, פותח אותן מהר אבל לא מספיק לראות אותן סגורות, כדי להבין איך הוא נראה בזמן שהוא ישן. מהמטבח עולה ריח של שניצל מטוגן, והוא מתלבט האם להפסיק וללכת לטעום קצת. אחרי שהראש מתחיל לכאוב לו הוא מוותר ומחליט להתפשר - עוצם עין אחת ומנסה להסתכל על הצד של הפנים עם העין הסגורה. האף קצת נמשך למעלה, והעין הסגורה מכווצת, לא נראה לו שזה מה שיעזור לו.
"אוף", הוא מתעצבן והולך למטבח.

כל הילדים בקבוצה שלו כבר צפים בבריכה בקלות ורק הוא מתעקש לבטוש במים בידיו וברגליו, לא מצליח לתת למים לשאת את משקל גופו. הילדים צוחקים עליו ואומרים שזה בגלל שהוא שמן, למרות שענתי, מדריכת השחייה, דווקא אמרה שלשמנים יש יותר אחוזי שומן, מה שאמור דווקא לעזור להם לצוף. אחרי אחד השיעורים ענתי מבקשת ממנו לגשת אליה, "אולי, תנסה לדמיין שאתה ישן", אמרה, "זה יכול לעזור".
הרעיון טוב, אבל לילד קיבוץ של שנות השמונים, ובמיוחד ליואל, זה לא כל כך עוזר. הלילות קצרים, מתחילים במהומה ומסתיימים בהשכמה שאין בה חמלה. ובתווך לילה אפל רווי פחדים וחששות, ובמיוחד בדידות. לכן החליט לבדוק מול המראה איך הוא נראה כשהוא ישן – אולי יהיה לו קל יותר לדמיין אחר כך בבריכה.

אחרי שבוע של ניסיונות כושלים הוא מודיע לכולם שהוא בכלל לא רוצה לצוף – לצלול זה הרבה יותר כיף. הילדים מגחכים, אבל יואל עושה כאילו לא שם לב. בערבים הוא מתגנב לבריכת הקיבוץ, ומנסה שוב ושוב לצוף. לא משנה כמה הוא מתאמץ, גופו פשוט מסרב לנוח על המים.
באחד הערבים ענתי מגיעה, מסתכלת מהצד בלי שיואל מבחין בה. בזמן שהוא מתנגב היא ניגשת אליו, מציעה לו לבוא אליה לחדר לשתות תה. יואל לא מסרב. נבוך, הוא נשרך אחריה בשבילי הקיבוץ, מתפלל שאף אחד מחברת הילדים לא יבחין בו, ונושם בהקלה כשהם מגיעים לחדרה.
ענתי שופתת מים על עלים טריים, מוסיפה כפית דבש ומניחה על צלוחית קטנה שתי עוגיות. "הרעיון הוא לא בהתאמצות", פותחת פתאום ענתי אחרי כמה דקות של שתיקה, "אלא להיפך, בשחרור, בהרפיה. בזמן שאתה נמצא במים, תתרכז בנשימה, תן לאוויר להיכנס לכל הגוף,  מהקודקוד ועד לכפות הרגליים, ותנסה להרגיש איפה יש מתח או כיווץ, ובנשיפה תנסה לשחרר את האזורים הללו. הבעיה שלך היא, שאתה מנסה יותר מדי, ובעצם הסוד הוא לא לנסות. לא להיות אדיש או לחשוב על משהו אחר, אלא פשוט להיות שם, ולתת למים לעשות את העבודה בשבילך, כמה שתתמסר אליהם, כמה שתשחרר ממך ותעביר אליהם – ככה הם יחזיקו אותך יותר". יואל מהנהן במבוכה, וענתי מציעה לו להתאמן כאן, בחדרה, על הרצפה – "בוא" היא מציעה, תוך כדי הזזת השולחן הקטן, "שכב כאן על השטיח ותנסה לתרגל את זה". יואל נשכב על גבו וענתי מציעה לו לפשק מעט את ידיו ורגליו לצדדים – "לא יותר מדי, כך שיישארו מחוברים לגוף, ולא מעט מדי כך שלא ירגישו מוחזקים בכח. עכשיו תעצום עיניים ותנסה לשים לב לנשימה שלך" אומרת ענתי בקול נמוך.
אחרי כמה דקות, ואולי יותר, יואל כבר לא בטוח, הוא מרגיש לפתע ששמיכה מונחת על גופו. השמיכה מכסה אותו, וענתי מהדקת אותה טוב טוב סביבו.
הוא  נזכר באביו, בזמנים שעוד היה מגיע אליו לחדר הילדים. בכל לילה לפני השינה היה יושב ליד מיטתו ושר לו. בחורף מניח מפזר חום מתחת לשמיכה, "אבל לא לכסות את הפתח", מזהיר, "שלא יישרף", ואחרי שליואל ממש חם, מהדק את השמיכה סביבו, נושק למצחו ומאחל לו לילה טוב.

דמעות עולות בעיניו, ויואל שוקע לאיטו לתוך התחושה הישנה, מרגיש איך גופו נעשה כבד יותר ויותר, כמעט שוקע לתוך הרצפה, או שאולי הרצפה היא זו שעולה ומחבקת אותו...

למחרת בבוקר הוא מגיע ראשון לבריכה, נכנס למים, פושט את ידיו ורגליו לצדדים, עוצם את עיניו, ונשכב לאחור.

אורן ולדמן -מורה ליוגה וכותב .צילום - רותי סמוליקוב - מורה ליוגה ותלמידתה של אורית סן גופטה.