חליל האינסוף
מתנגן לעד
צלילו כיסופים.
כשנפרצים הגבולות
נוגעות אהבה באמת.
למרחבי-עד מתפשט הניחוח!
דבר אינו עומד בדרכו, אין
לו קצה.
מנגינת הוִינה בהירה
כאלפי שמשות,
וכי מה ישווה לניגון
צלילי האמת.
                            (כביר)

החליל, בגופו, תוחם חלק אינסוף. בעצם היותו, הוא מבחין בין אינסוף שמחוצה לו וזה שבתוכו. כשאוויר ננשף לתוכו, מושמע צליל. האוויר שנע בו, אינסוף; הצליל – רטט אינסוף.

הגוף יוצר את עצמו ככלי. החללים שמִפְּנים מעצבים קליפה, החלל שמחוץ מעבד אותה לצרכיו.
חליל האינסוף. האם זהו חליל אשר אינסוף נושף בו, שמא חליל שלו אינסוף מבעים – בצליל, בתנועה, בצבע, בדממה, בתדרי מחשבה ובהעדרם...
האם אנו, שהננו בעלות תודעה, נושפות בחלילנו, מנגנות בנו, שמא דבר מה אחר הוא שמשמיע דרכנו את המוסיקה שלו?

כל צורת אימון שעליה אני יכולה לחשוב, כולל ישיבה "טהורה" - יש בה גוף. שהרי אנו, המתאמנות והמתאמנים, בעלי גוף. לרוב, הגוף הוא שתובע את תשומת לבנו בראשונה – איך לשבת? איפה להניח את הרגליים? מה לעשות עם הידיים? האם הגב שלי ישר? למה כואב לי אחרי זמן קצר כל כך?
וכל צורת אימון שעליה אני יכולה לחשוב, יש בה תודעה. התפקיד של התודעה, המקום שלה במהלך האימון, שונה ממסורת למסורת וממורה למורה.

חווית האימון הראשונה שלי, שונה אני סבורה מהרגיל.
פגשתי את היוגה בחלל של בית מדרש. מקום של לימוד שבו, לכאורה, המילים הן המרכז. צירוף של נסיבות הפך את החלל ההוא לשעה קצרה, למקום של יוגה. באתי ללמוד תורה, והיוגה באה אלי. השלג שכיסה את העיר אותו הערב, והסקרנות, השאירו אותי שם.
האימון הקצר, שהועבר על ידי חברה ללימוד שתהפוך למורה וחברה קרובה למשך עשר השנים הבאות, היה כולו אסנה; כלומר – צורות של גוף. אבל עבורי היה זה רק הכלי. התודעה שלי נגעה בדבר מה שאי אפשר לומר, מבעד לתודעה אחרת, והלב מיקם אותי שם, בדבר ההוא.

במהלך השנים שעברו מאז, שבהן היה האימון ביוגה למרכז חיי, היו זמנים שבהם המיקוד שלי היה בשאלות של גוף, היו זמנים שבהם הייתי כולי נתונה להתרחשויות של פראנה, היו זמנים שדבר לא היה מלבד התעצמות התודעה.אבל תמיד, במודע או שלא במודע - הייתי בתחושה שכולם אחד הם.
במסה זו ובאחרות שיבואו, אני מדברת מתוך ההתנסות והלימוד הפרטיים שלי, כתלמידה וכמורה. השימוש בגוף ראשון יחידה אינו מקרי. חווית האימון שלי היא חוויה פרטית של מי שבחרה להתמסר ליוגה באופן מסוים. היא אינה מחייבת חיקוי ואינה מהווה סרגל מידה מכוח עצמה, אפילו לא כלפי מי שבחרו להיות תלמידותיי.
האימון כפי שלמדתי אותו, מורכב מארבעה גדילים מרכזיים אשר קלועים לצמה מורכבת – ישיבה, פראניימה, אסנה ולימוד של טקסטים. עם הזמן מסתבר שלא רק הצמה מורכבת, אלא גם כל גדיל כשלעצמו, ולא רק שאין להפריד בין הגדילים, אלא שבכל אחד מהם קשה עד מאד להבחין, מתי הוא צורה, מתי זרימה של פראנה, מתי תובנה, מתי תודעה מתעצמת לתוך עצמה.
כשאני יושבת, בצורה החיצונית ובתודעה, עשויים להתרחש דברים רבים במישורים שונים. הקל ביותר להבחנה מן החוץ, הוא ארגון הגוף. כותב זן מאסטר דוגן:

"שבי בתנוחת חצי הלוטוס או הלוטוס המלא. ללוטוס מלא הניחי את כף הרגל הימנית על הירך השמאלית ואת כף הרגל השמאלית על הירך הימנית...
התירי את גלימותייך וסדרי אותן כראוי. הניחי את כף היד הימנית על כף הרגל השמאלית ואת כף היד השמאלית על כף היד הימנית, קצות האגודלים נוגעים זה בזה בקלילות. כאשר הידיים במצב זה, קרבי אותן אל הגוף כך שקצות האגודלים יהיו בגובה הטבור.
ישרי את גופך ושבי זקופה. אל תטי לשמאל או לימין; אל תתכופפי קדימה או אחורה. על אוזנייך להיות בקו הכתפיים ואפך בקו הטבור.
הניחי את הלשון על החך העליונה ונשמי דרך האף. על השפתיים והשיניים להיות סגורות. על העיניים להיות פקוחות במידה, לא פעורות ולא מצומצמות. משכוננת גוף ותודעה באופן הזה, שאפי אוויר ונשפי במלאות."

לתנועות הללו תוקף שחורג בהרבה מחיפוש אחר התנוחה הנוחה ביותר לישיבה ממושכת. זהו טקס רב עוצמה, אשר מצייר את קווי המתאר של תודעה המוסרת את עצמה לישיבה, לכוח משיכה אחר מהכבידה, עצום, מכלה כל.
יש פעמים שבהן תחילת התהליך היא בתנועה הגלויה-חיצונית, זו של הגוף – יש פעמים שהישיבה של התודעה התחילה הרבה לפני רגע התיישבות הגוף.
שחרור המשקל אל האדמה, אשר מתחיל או מלוּוה בשחרור של נשיפה אל עומק החלל הפנימי, יכול להיתפס כעוגן, כהאחזות בבסיס אשר תומך את התנוחה מלמטה, מחוץ לצורת הגוף.
אבל אותו שחרור מהווה גם התמסרות, ויתור, כניעה, לדבר מה עצום וגדול ממנו.
המשקל, הוא פראנה, מצייר בדרכו את אותם קווי מתאר שמצייר הגוף החיצוני.
גוף האוכל, כפי שהוא מכונה באופנישד, הוא צורה מוחשית יותר, גסה יותר, של גוף הפראנה, הגוף העדין; ואולי גוף הפראנה מחקה את גוף האוכל.

לעיתים יש טכניקת מדיטציה אשר מובילה את הישיבה; ובמגוון העצום של הטכניקות, רבות כל כך מהוות בעיני פראניימה יותר מאשר ישיבה... וכשאין טכניקה מוגדרת, עשוי להופיע מאליו כיוון – מילה, מקום, זיכרון מתוך טקסט, תנועה; ולעיתים לא דבר.
אולי, כדרכה של התודעה, יהיה רעש גדול – גלים, גלים של מחשבות ורגשות, נעים במה שבמוקדם או במאוחר מתגלה כמעגל אין סופי, טרחני, כמעט משעמם... יבוא גם רגע של שקט, בטרם יתחדש המעגל.
אולי, במקביל להמיית הגלים, שהופכת לסוג של רעש רקע, תיחשף תנועה אחרת, גם היא אין סופית, אבל לא מעגלית אלא אולי ספיראלית, מכוונת באופן עמום יותר או פחות למרכז מרוחק עד מאד.
ולי מסתבר שהמעגלים האין סופיים הם כגלים קונצנטריים אשר נוצרים בבריכה דוממת עת נזרקת אליה אבן; כשרשרת פעמונים חסרי ענבל, אשר מהדהדים זה את זה מזמן אין חקר.
אלא שגם האבן היא אין סופית. והיא גם היוצרת את הגלים, גם המוצא מתנועתם שאינה פוסקת. הסוד מצוי אי שם, במקום שבו היה – או לא היה – אי פעם ענבל.

המפגש הראשוני שלי עם היוגה היה נטול מילים, ושמרתי עליו ככזה בקנאות; לכן גם לימוד הטקסטים שלי היה חסר מילים במשך תקופה ארוכה. קראתי, אבל לא דיברתי ומילים של מורים עתיקים הוטבעו ישירות בבשרי.
ובכל זאת - בתחילה מילים כתובות; כרוכות אולי בכריכה קשה, אולי מתפוררת מזוקן, אולי כדרכם של הטיבטים דפים דפים נפרדים אחוזים בתיק בד. ויש גם מקום – על שפת המכתש, על רצפת חדר האימון, בכורסה נוחה... פעמים יש גם חברה – חברותא ללימוד שלמעשה היא חברותא לישיבה. ויש איזו תנועה אופיינית של ידיים וראש ועיניים – אסנה בפני עצמה, טקס בפני עצמו.

תהליך המיקוד חוצה ופנימה מהווה את היסוד להיות הלימוד ישיבה, והיות הישיבה לימוד. לעיתים תהיה זאת מילה, או משפט, ממש בפתח הטקסט; לעיתים תעבור מחצית השעה של קריאה בלי שדבר ייגע באותו מקום רגיש במעמקים, אבל בכל זאת – במקביל, מתחת, עוטף מסביב – משהו בתודעה מכוון כל הזמן לאותו מקום. וכשהמילים מבקיעות לבסוף דרך, החיבור אינו מוטל בספק.
דומה הדבר לאותו סתת אשר מבקש לבקע גוש אבן עצום. כשהוא מקיש בסלע באזמלו ומאזין לצליל, הוא מאתר את מקום החיבור, הוא מקום החולשה, מקום הסדק האפשרי. והוא יודע שכשיאתר את המקום, ולו ייקח שעות של קשב, יתבקע הסלע כולו למגעו.
הצליל הוא פראנה, מגע העור באוויר הוא פראנה, הקשב הוא פראנה – והשחרור אל האדמה, גם כאן, מהווה התמסרות למושא הקשב.
הניתוח השכלי, האינטלקטואלי, של הטקסט – ההבנה שאינה פשוטה כלל - מהווה לא רק כלי ומסגרת למגע הפנימי, אלא מעשירה את גווניו, מעמיקה את חמוקיו, מציירת בקווים בהירים יותר את מה שאין לו מבע ישיר במילים. ומשבאות לבסוף המילים המדוברות, מנסות לגעת בחוויה שיצרה אותן, לעולם אין הן יותר מרמז ערטילאי, מגומגם, לבהירות שבפנים.

קריאת הטקסטים הייתה עבורי מתחילה, ועודה כיום, חוויה של מפגש עם ידידים ומורים שנגלו לפניי מבעד לזמן. מצאתי את עצמי, את היוגה שעוברת בי, בשיריהם של כביר ורומי, בהנחיותיו של דוגן, בתורתם של "הרואים" חכמי האופנישד, בכתבים הסודיים של הטנטרה. המאסות האדירות של כתביו של אורובינדו, שיריה הרזים של ללה, מילות הסוד של פטנג'לי – וגם – דברי החידה של הרמב"ם, מילות התורה, חוכמת הפרשנות והאגדה –
בכולם ובמקומות רבים נוספים, מצאתי הדים לנשמתי, הנחיות מפורשות יותר או פחות להמשך דרכי, פרשנויות מעמיקות ומעודנות לתדרי רוחי – גם כאשר צורת האימון של הכותב/ת הייתה שונה בתכלית מזו שלי.

באימון של אסנה המיקוד הראשוני הוא בגוף; וזאת - אחת היא מה אופיו של האימון - אם זרימה נלהבת של תנוחות האחת לתוך השניה, אם משורגות בתוך ברכת השמש, אם אימון איטי ומוקפד, כל תנוחה נבדלת... בשנים הראשונות של האימון יש להניח שהגוף שבו מדובר יהיה גוף האוכל בלבד או בעיקר. עם הזמן גוף הפראנה מבקש את עיקר תשומת הלב על אף שגוף האוכל הוא שמצייר את התמונה.
במשך עשר השנים הראשונות לאימון שלי, תפסו האסנה שעות רבות, ומקומן בלבי היה גם הוא רב עד מאד. מדי יום, בהקפדה של נזירת זן, הייתי מקדישה בין שלוש לארבע שעות לאימון הבוקר שלי, אשר מתוכו כשעתיים היו אסנה. אימון אחה"צ, בן שעה לפחות, היה גם הוא אסנה.
האתגר הפיזי באימון האסנה והאפקט הפיזי, הנפשי והרוחני שלו, היו אינטנסיביים ביותר.
ללמוד לעלות לתנוחות ההפוכות השונות ולשלוט בהן ללא תמיכה; לעצב את הגוף לתנוחות הציפורים ולהיות קומפקטית ורכה בעת ובעונה אחת; להעמיק יותר ויותר את ההקשתות לאחור ויחד עם זאת לקיים אורך וזרימה; להתגבר על פחד – מפני כאב, מפני נפילה, מפני כישלון.
להביא את הגוף – המוגבל, המגושם, הכבד – להיות כלי ראוי לשמש בקודש.
החום שנוצר באימון - הזיעה שניגרה, רעד השרירים, הדמעות – לא היו אלא בבואה חיוורת לתהליך שהתרחש בלב, בתודעה.
ובמקביל לאימון הפורמאלי, "על המזרון", היו שעות רבות – כל זמן פנוי שאיכשהו היה – של לימוד טקסטים וישיבה בלתי פורמאלית.

האימון שלי היום שונה. הוא שקט יותר וצנוע יותר, גם בתביעותיו ממני, גם בתביעותיו מהסביבה. היצור המתאווה שבי נחלש במשהו, הדחף העצום שלו להשיג את הטוב ביותר, היפה ביותר, הנכון ביותר, שינה את כיוונו.
הפְּנים הולך ובולע את החוץ.
השוני הזה עומד על שלו, במפתיע, אפילו כאשר אני לומדת מסורת אחרת, זרה עד מאד לזו המוכרת לי משנים אך אינטנסיבית ותובענית בדרכה לא פחות.

אימון האסנה הלך והפך - הולך והופך - ליותר ויותר מופנם. קליפת גוף האוכל הופכת רכה יותר, קלה יותר לעיצוב, על ידי גוף הנשימה, על ידי גוף התודעה, על ידי גוף התובנה.

אחד הביטויים המובהקים לתהליך, הוא מקומה של הפראנה באימון המוגדר "אסנה". התהליך כולו -כניסה לתנוחה, שהייה והתפתחות בה ותנועה ממנה – נעשה יותר ויותר על ידי הכוונה של פראנה מאשר על ידי הכוונה של גוף.
כך – התרככות של החללים הפנימיים, שחרור משקל, זיהוי של תנועה אשר מהדהדת מבעד לכיפות השונות – זו שבקרקעית הבטן למשל, דרך זו שברום הבטן, דרך זו שבגרון... הכיפות עצמן, שבתחושת הגוף הפנימי שלי מהוות סוג של שלד – ממוקמות אמנם פיזית, בגוף האוכל, אבל מהותן פראנית.

האימון הפורמאלי בפראניימה, מהווה למעשה נסיון לפתח רגישות לגוף הפראנה, למגע עמו, ועם הזמן מתגבשת יכולת עיצוב שלו – בדומה לעיצוב גוף האוכל באסנה.
פראניימה היא גם פיתוח יכולת השליטה בזרימה, בהחזקה, גם הרגישות ההולכת ומתעדנת, לתנודות השונות, למגע הפנימי, לדממה שבתוכו.

כאשר אני יושבת לצורך פראניימה, הגוף עובר תהליך של התרככות פנימית וחיבור לעומק חלליו מחד, ולעומק האדמה ומרחבי החלל החיצוני מאידך. ושני אלה הם שתי פנים של דבר אחד.
כאשר מתרככים דפנות החללים הפנימיים, והמשקל, שהוא צורה של פראנה, משתחרר אל האדמה, מתגלה מרכז רב עוצמה אי שם בחלל הבטן; ההתעצמות שלו מהווה הד לכבידה של בטן האדמה.
טכניקה כמו קפלבהטי למשל, פועלת ישירות על התעצמות הכוח שבבטן, ועל הקשר בינו ובין חללי הגוף העליון והזרימה שבהם. כאשר אני יוצאת לאוג'אי מתוך קפלבהטי, אני מוצאת שהעוצמה המרוכזת נמוך בחלל הבטן, מתורגמת לזרימה רכה, מעודנת עד מאד, אשר מגיעה מעלה עד אין סוף. ניתן לכלוא את הפראנה בתוך החלל המוגדר על ידי הבנדות ואפשר גם שלא –
אבל על כך אולי במאמר אחר...

להתעדנות האימון – הן באסנה, הן בפראניימה – עלול להיות מחיר. הפיתוי להפוך את האימון כולו לקשב עמוק פנימה, למעקב אחר התנודות הפנימיות, לצפיה בעולמות נסתרים – האם אין כאן תעלול מתוחכם של המוח האנושי? עוד מעשה להטים של הדמיון אשר מסיט את התודעה מכיוונה?
ואם בפנים כל כך יפה, זורם, מושך, שקט – מה חשיבות יש לכיעור, לגמגום, לחולשה – החיצוניוֹת?
אם כאשר אני נושמת אוג'אי יש לי תחושה ברורה, מובהקת, של זרימת הפראנה, ואני יכולה גם לכוונה למקום זה או אחר – מה ערך יש עוד לשאלה כמה ממושכת הנשיפה שלי ומה אורך הקומבקה?
ואם כאשר אני עומדת בדממה המשקל משתחרר, הרגליים נטועות עמוק לתוך האדמה, החללים הפנימיים מהדהדים את דופק האדמה, העור רוטט למגע האוויר – האם באמת יש איזו שהיא חשיבות לכך שאינני מסוגלת להפנות בטן קדימה בתנוחת הלוחם?

"שיער ארוך מחזיק אש, מחזיק רעל, מחזיק שמים וארץ.
שיער ארוך חושף כל, עד שהכל יוכלו לחזות בשמש.
שיער ארוך מכריז את האור.

אלה הסגפנים, עטופים ברוח, עוטים סחבות אדומות, מזוהמות.
כשהם חדורים באלים, הם רוכבים עם מעוף הרוח.

'מטורפים מהסתגפות, אנחנו רכובים על הרוח.
גופנו הוא כל שאתם, בני תמותה פשוטים, יכולים לראות'.

הוא מפליג מבעד לאוויר, מביט למטה אל שלל הצורות.
הסגפן - ידיד לאל זה ואחר - מסור לדבר העשוי כהלכה.

סייח הרוח, חברן של הסופות, האלים מצליפים בו –
הסגפן חי בשני הימים, במזרח ובמערב.

הוא נע עם תנועת הצעירות והצעירים האלוהיים, תנועת חיות הפרא.
שיער ארוך, קורא את מחשבתם, הוא חברם המתוק, המרגש מכולם.

הרוח חבצה אותו; קונמנמה הכינה אותו עבורו.
שיער ארוך שותה מהגביע, חולק רעל עם רודרה."

                                                                (ריגוודה)

"מסור לדבר העשוי כהלכה"... מהו הדבר שאליו הסגפן, היוגי, אני בדרכי להיות יוגית, מתמסרת?

אני מוצאת כי קיימת תנועה מקבילה מהגס אל המעודן – האטום מיטהר עד שקיפות ועם זאת נותן לה ממשות; ומהמעודן אל הגס – השקוף מקבל צורה ובה בעת מרכך קווים כבדים, מגושמים.
גוף של שרירים, עצמות והפרשות, מתגלה כגוף של תובנה, של תודעה, של זרמי פראנה; בגוף שנזקק לגירוי חיצוני כדי לחוש – צפצוף של ציפור כדי לשמוע, מגע האדמה כדי לחוש, כתם צבע כדי לראות – נפער גוף שהחישה הפנימית שלו עיוורת והיופי שבו היא נוכחת אינו בר מילים.
התנועה הזו אשר מתפשטת, בגלים מעודנים שאין לעמוד בדרכם, ממקום האין-צליל אל קצוות המרחב ובחזרה, היא אשר מהווה עבורי את יסוד הדרך של היוגה; ואל הדרך הזו אני מסורה.

על החליל להיות מעוצב מהחומר המשובח ביותר, להיות מגולף ביד האמן המעודנת ביותר, להיות מטוהר עד שקיפות, כדי שהצליל שאינו נשמע יהדהד בעדו. על הקיר להיות נקי כל כך, כמאמר שירו של רומי, עד שיבהיק כמראה מאירה, עד שצבעי העולם ישתקפו בו בבהירות רבה יותר, ביופי מרגש יותר, ממראה העולם עצמו.
והיטב אני מודעת, ומתגעגעת עד כאב, לאפשרות האחרת, שבה סחבות מגואלות הן כל מה שיש, והן שעולות באש על המזבח.

אֲשְׁרֵי הזוֹרעים ולא יקצוֹרוּ
כי ירחיקוּ נדוֹד.

אשרי הנדיבים אשר תפאֶרֶת נעוריהֶם
הוסיפה על אוֹר הימים וּפִזְרוֹנָם
והם את עֶדְיָים הִתפָּרָקוּ- על אֵם הדרָכִים.

אשרי היודעים אשר יקרא ליבם ממדבר
ועל שְׂפָתָם תִּפרח הדומִיָה.

אשריהם כי יֵאספו אל תוך לֵב העולם
לוּטֵי אַדֶּרֶת השכחה
והיה חוּקָם הַתָּמִיד בלי אוֹמֶר.

                                             (אברהם בן יצחק)