The english version can be found at the end of the article

אסכולות שונות של התפתחות רוחנית מחזיקות בהשקפות מגוונות אודות יעדן – השלב הסופי בדרך הרוחנית. יש השואפות להתאחדות עם היקום (באסכולות שמושפעות יותר מאדוויטה), להגיע אל הריק (אסכולות מסוימות בבודהיזם), או לחיי אל-מוות (בטאואיזם). ההבדלים בינן נובעים מאמונות שונות של ההולכים בדרכן, בעוד שהדרך בה נדרשים המתרגלים לצעוד על מנת להגיע לכדי מימושן, דומה במהותה.

אם ניקח את היוגה הודית והטיבטית ואת האלכימיה הטאואיסטית של הסינים, ניווכח כי מאפייני הדרך דומים מאד, למרות שכאמור, יעדיהן שונים. כל השיטות לעיל תמימות דעים בדבר הצורך בטיפוח האנרגיה הפנימית דרך עבודה נכונה עם הגוף הפיזי, ובהמשך – שינוי התודעה באמצעות עבודה עם אותה אנרגיה שעברה התמרה.
            
על פי אותן גישות, חסימות הן המכשול העיקרי שמונע מאיתנו להגיע למקום הנשגב. חסימות אלה מתחלקות מבחינת עוצמתן והשפעתן לכאלו שנוצרו במהלך החיים הבוגרים: מגיל שנתיים ועד המוות; מהלידה עד גיל שנתיים; בזמן הלידה עצמה; בתקופת העוברות וכנראה גם בגלגולים הקודמים, כאשר הסדר של החסימות הוא מהקל אל הכבד ומהרבדים השטחיים אל הרבדים העמוקים. קל יותר יחסית להתמודד עם חסימות שנוצרו במהלך החיים, אך את אלה שהופיעו בתקופת העוברות קשה מאד לשחרר.

מכאן ניתן להסיק שעל מנת לעבוד עם החסימות עלינו להבין את המאפיינים של השלב בחיים בו הן נוצרו (מה שיאפשר לנו למקם את החסימה). בנוסף עלינו לחשוף את המפתח לצופן של הטראומה. מכיוון שאנו מתעסקים באסכולות הדורשות עבודה דרך הגוף, עלינו להתמקד במאפיינים הקשורים לגוף, כמו מנח, טונוס שרירים וכדומה.

במהלך התפתחותו עובר העובר שלבים שונים באבולוציה – מייצור חד תאי עד רב תאי, מדג שנושם דרך הזימים עד לבן אדם שנושם דרך הטבור. בשלב הסופי של ההתפתחות העוברית המנח הנכון של העובר הוא עם הראש למטה.

בלידה עצמה, שהיא תחנת מעבר בעלת חשיבות גבוהה, עובר האדם מנשימה דרך הטבור לנשימה ריאתית, וממנח ראש למנח שכיבה, ומבחינה אנרגטית - ממרידיאנים מיוחדים לרגילים.

בשנים הראשונות של החיים, נוסף על תנוחת השכיבה, לומד התינוק מנחים של ישיבה, עמידה על ארבע, עמידה על שתיים, וכמו כן רוכש יכולת זחילה ובהמשך הליכה. נשימתו של התינוק בטנית. שלב זה מסתיים עם רכישת יכולת הדיבור.

שני שלבים אשר לצורך הדיון שלנו ניתן לאחדם לשלב אחד הינם החיים מגיל שנתיים-שלוש עד להתבגרות ומההתבגרות עד המוות. המנחים האופייניים לשלבים אלה הם שכיבה, ישיבה ועמידה במינונים שונים התלויים בנסיבות החיים; נשימה לא טבעית שלרוב מתרכזת בבית החזה והגרון והיא רדודה ושטחית. ההבדל העיקרי בין תת שלבים אלה נעוץ בעיקר בכמות ההורמונים המיוצרים בגוף המשתנה בהתאם לגיל.

המפתח, כמו גם רצף ואופן התרגול, טמון בסדר ההפוך של ההתפתחות - מתא בודד עד לבן אדם -
ובהבנה אליה הגיעו מייסדי האסכולות שטראומה (השווה לחסימה) נחתמת בגוף ובתודעה ע"י טונוס שרירים, דפוסי נשימה ומנח של הגוף.

כעת כאשר יש לנו הבנה של דברים ביכולתנו להבין איך אמור התרגול להיראות, ומה הסיבה למבנה התרגול באסכולות שהזכרתי.

התרגול מתחיל בתנוחות עמידה - כי זה המנח האחרון בהתפתחות, והוא מוביל אותנו לחסימות חיצוניות, לשלבים מאוחרים וקרובים יותר אלינו מבחינת הזמן. בשלב הזה יש צורך בעבודה עם דפוסי יציבה בעמידה, איזון טונוס השרירים והארכה של הנשימה.
השלב הבא מכיל בתוכו תנוחות על שש, על ארבע, תנוחות ישיבה ושכיבה בשילוב נשימה בטנית (בודהיסטית). שלב זה בתרגול יקח אותנו לאותה תקופה שלאחר הלידה, בתנאי שעבדנו נכון מן ההתחלה.
מכאן ניתן לעבור לעבודת בטן, שמהווה בתרגול שלב מעבר המקביל ללידה, המובילה את המתרגל לעומק ומתמקדת בחסימות שהוטבעו חזק בקונסטיטוציה במהלכה. זהו שלב שעובד על הטראומה הראשונית של הלידה בכלל, ושל ניתוק חבל הטבור בפרט. תנוחות הפוכות - ובמיוחד עמידת ראש ונשימה עוברית (טאואיסטית) – מהוות פתח אל החסימות שנוצרו בתקופת העוברות החופפות לבעיות גנטיות.

הדרך לשלבי העוברות הראשונים צפונה בתנוחות שמספקות איכויות חייתיות שונות (למשל תנוחות המכונות בשמות בעלי החיים) ובדפוסי נשימה למיניהם הקשורים לשלבי התפתחות שונים, עד לייצור חד תאי שנושם דרך הגוף ולא דרך הריאות.

תהליך בונה של התפתחות רוחנית דורש ראיה כוללת, סדר ומקצב נכונים; ידע, אמצעים, טכניקות וכלים המתאימים לכל שלב ושלב; מודעות לחסימות יחד עם הכוח להתמרתן; ותרגול נקי מהסחות דעת או השפעות לא רלוונטיות.
כמו כן התרגול עצמו לא יכול להסתכם בכמה שעות ביום, אלה בהדרגה להתפרס על פני היום כולו. השינוי צריך לחלחל לכל מקום ותחום בחיים. עד שזה קורה המתרגל צריך לתמוך בתהליך על ידי אורח חיים מתאים – כזה שמחזק ומנקה אותו בכל הרמות.

בהרבה מקרים, כאשר חוסר האיזון מושרש, המתרגל זקוק לשלב מקדים שהוא שלב התרפיה ועבודת הכנה. הכלים והטכניקות לשלב זה שונים מהשלבים לעיל, והם יוצגו במאמר הבא.

ביבליוגרפיה
Kiiko Matsumoto "Clinical strategies"
Kiiko Matsumoto"Hara diagnosis"
Artur Akhmetasfin "Chinese medicine"
Shandor Remete"Shadow yoga"
Alain Danielou"Yoga"
Ewa Wong"Taoism"

 The Stages and Order of Practice in the Oriental Schools

The culmination of spiritual development varies according to the different schools – uniting with the universe (in schools influenced by Advaita); an experience of the void (in certain Buddhist schools); or immortality (in Taoism). While these differences stem from the seekers’ varying beliefs, the path their fulfillment requires the practitioners to tread is essentially one and the same.

For example the Vedic and Tibetan Yoga and the Chinese Taoist alchemy, all point to a similar path, despite their differing destinations. All these schools agree on the need to nurture the internal energy through physical practice, and then work with the transformed energy to generate a change of consciousness.

These approaches all maintain that the obstruction of energy is the main impediment which prevents practitioners from reaching their goal. A categorization of their intensity and impact can be derived from their time of creation; obstructions which generated in adulthood – from age two till death; in childhood - from birth till age two; at birth; in utero, and presumably also in former incarnations. Obstructions of energy which originate earlier in life (of before it) tend to be graver and deeper, whereas those which were brought about later in life tend to be lighter and more superficial. It is hence easier to treat or work with obstructions which generated in life, and much harder to remove those which originate in utero.

Before we attempt to remove obstructions of energy we must therefore understand the characteristics of the various relevant stages of life. Such an understanding will allow us to identify obstructions and when they occurred. In this proccess we must also reveal the keys for decoding trauma. Since the Advaita, the Buddhist and the Taoist schools guide their practitioner to work with the physical body, our focus should be on physical characteristics, such as posture, muscle tone etc.

During its development the fetus goes through the various stages of evolution – from a unicellular to a multicellular creature; from a fish breathing through its gills to a human being who breathes through his navel. In the final stage of embryonic development the fetus’ correct position is head down.

At birth itself, which constitutes a highly important station in our development, man passes from breathing through the navel to breathing through the lungs; from a head-down position to lying down; and energy-wise, from the extra meridians to the main meridians.

During the first years of life, besides lying down, infants learn how to sit down, to stand on four and on two, acquiring also the ability to crawl and later on to walk, as well as abdominal breathing. This stage ends with the acquisition of speech.

Two stages which for our purposes can be referred to in conjunction are life from age two or three till adolescence, and from adolescence till death. These phases are characterized by various ratios  of lying, sitting and standing poses, depending on one’s circumstances in life; and unnatural, shallow, superficial breathing which normally centers in the chest and throat. The main difference between these two sub-stages stems primarily from the amount of hormones generated in the body, which varies according to age.

Practice, as well as its sequence, is deduced from a reversed order of evolution - from a single cell to a human being – and from the understanding formulated by the masters, that trauma (which is equivalent to the obstruction of energy) is sealed in the body and mind through muscle tone, breathing patterns and posture.

The realization of these points allows us to understand how practice should be formed, and indeed why it is thus formed in the Advaita, Buddhist and Taoist schools.

Practice hence should begin with standing poses – since this is the last posture that man acquires in life - which lead us to external, recently generated obstructions. At this stage practice should focus on patterns of standing postures, on balancing muscle tone and elongating the breath. The next stage comprises of postures which involve standing on six and on four, sitting and lying postures, combined with abdominal (Buddhist) breathing. Providing that we have been practicing correctly from the beginning, this stage should take us to the postnatal years of our life.

At this stage, which corresponds to the time of birth, the practitioner can focus on abdominal practice, and concentrate on obstructions which were deeply embedded in his or her constitution at birth. This stage focuses on the initial trauma of birth in general, and on the separation of the umbilical cord in particular. Inverted poses – especially the head stand and embryonic (Taoist) breathing – constitute a gate to the obstructions created in utero, which coincide with genetic problems.

The path to the initial embryonic stages in life is to be found in postures which comprise various animalistic attributes (such as postures named after animals) and in various breathing patterns related to the different stages of evolution, down to a unicellular creature which breathes through its body rather than the lungs.

A constructive spiritual process calls upon the practitioner to consider practice as a whole, to pay attention to order and rhythm; it requires him or her to implement the appropriate knowledge, techniques and tools for each and every stage, as well as an awareness of obstructed energy, coupled with a transformative ability; and clean practice, free of distractions or interfering influences. Practice itself is not meant to be a matter of a few hours daily. Gradually, the practitioner should dedicate his or her whole day to practice. The change should permeate every aspect of life. Until this happens, the practitioner should support the process with an appropriate life style – one that purifies and strengths on all levels.

In many cases, when imbalance is rooted deep within, the practitioner is in need of a preliminary stage, which incorporates therapy and preparation work. The tools and technique in this stage are different from those presented here, and shall be brought forth in the next article.