להיות מסוגל להתאמן לבד נחשב לפסגת העבודה היוגית. יכולת שנרכשת במהלך שנים של למידה בכיתה מודרכת. היוגה, כך מטעימים באוזניכם המורים שתפגשו על הדרך, הינה, בסופו של דבר, מפגש של אחד על אחד; מורה עם תלמיד. תלמיד עם עצמו.

היכולת לסגל לעצמך שיגרה של אימונים אישיים משחררת מתלות – במורה, בשעות הפעילות בסטודיו, מתשלום עבור ההדרכה ומהצורך המובן אך הכולא למשוב. ומהו האימון היוגי אם לא השחרור העמוק מהתלות. מההתניה. מההזדהות עם מבטו של מישהו מבחוץ עליך. לכן להתאמן עם עצמך הוא מעין רגע האמת, אקט של לקיחת אחריות. ובפועל זה אומר לא פעם התמודדות עם הקושי שממנו מנסים להתחמק כל החיים - הצורך לבחור שממנו נובע ההכרח לוותר.

לכאורה האימון האישי הוא הזמנה לעבוד בשקט עם עצמך. לחדד את היכולת להקשיב לתלונות הגוף, למכאוביו, למאווייו לשקיקה להרפות ולמתח המצטבר. אבל השקט תמיד מופר. גם אם אופי האימון – הסדר של סדרת התנוחות, משך השהות בהן -  מוכתב מראש, תמיד מתפנה לו מקום להתדיינות פנימית, לעשות ככה, לא לעשות, לדלג, לסטות, להמציא מחדש, ללכת בתלם, למרוד, להיסחף או לא.

האימון האישי, מעצם טבעו, הוא הזמנה לחקור את היחסים שכוננת עם האימון היוגי, או במילים אחרות, להיווכח במהות ובמשמעות שיש לאימון הזה בחייך. המפגש באחד על אחד הוא הזדמנות להעריך מחדש את היחסים הללו ולראות נכוחה, מה יש שם לדעתך בשבילך, איזה מן סידור עשית עם היוגה, ובעקיפין עם עצמך. האימון האישי הוא הזמן שבו אין לאן לברוח ואין את מי להאשים, אין ממי לשאוב תמיכה וכוח, יש רק האימון וכל מה שנדמה  שהוא מעניק לך, מאציל עליך או מגלגל לפתחך.

וכך אפשר להתחקות אחר דפוסים שנתקבעו. למשל הקושי להתחיל בכל פעם מחדש, או הרתיעה מלהשלים כראוי את המהלך, או חרדת הבדידות, או קשיים בהתמקדות. כי כל מה שאורב שם ביומיום, בחלל הזמן האינסופי שאינו תחום לשעת האימון, תמיד יצוץ ויופיע, יסומן כמכשול שיש לגבור עליו או כמקור לתסכול, יעורר רגשות סותרים או ימלא בכוחות מחודשים.

ההתמקחות עם היוגה נעשית קשה שבעתיים כשאין מישהו נוסף בחדר שיכול להסיח את דעתך מעצמך. וכך, כל מה שיש הוא מה שיש ומה שאפשר: להתבונן בעצמך תוך כדי פסיעה – מתנוחה לתנוחה, ממחשבה למחשבה, מתחושה לתחושה. להבחין במתרחש. בחריצות ובעצלות, בתשומת הלב ובתודעה הנודדת, בריגוש המציף ובשעמום המצמית, באמביציה המלהטטת ובחוסר החשק המדכא. לשאול שוב את עצמך מה יש שם בשבילך? אילו צרכים מתמלאים ואילו נותרים בלתי מסופקים? להכיר בחולשות, בנוקשות, במגבלות, בפערים, להתענג על ההישגים.

האימון האישי הוא רוב הזמן עבודה אפרורית. בהיעדר צופים ומקור של תמיכה מבחוץ מסתלקת התשוקה להופיע. וכשאין על מי לעשות רושם, מצטמצם הדיאלוג לתנועה בחלל, למחוגי השעון הקוצבים את הזמן שעבר והזמן שנותר, לאפשרויות, כל כך הרבה אפשרויות שמתגלות וקורצות, מפתות ונסוגות, אולי התנוחה הזאת, אולי הוריאציה ההיא, אולי מתבקש פה דווקא הפיתול, אולי יתאים יותר להישאר, לשהות, לא לנסות ללכוד – כמו צייד פרפרים המניף את רישתו, את כל האפשרויות המרפרפות.

לעיתים האימון האישי הוא רק תרגול של היכולת לא להתבלבל, לא מהאפשרויות ולא מהעדרן. לא מהציפיות ולא מחוסר היכולת לממשן. לעיתים הוא תרגול באמונה, אמונה שמביאה איתה עשייה, שמסוגלת לחלץ את המוכר מהמונוטוני. לעיתים הוא תרגול בתוך הריק, תרגול בלשהות, רק לשהות, לא לנסות למלא את הבדידות והשקט בתוכן מרשרש, בללמוד לא להתנפל, לא על האפשרויות, הדרכים העוקפות, לא על החרדה מפניהן. לקחת את זה צעד צעד, תנוחה בתנוחה, בתנועה מדודה בין התחנה למעבר, בין המאמץ למנוחה, בין ההתחלה לסוף ושוב להתחלה.  
האימון האישי הוא בעצם רק עוד אפשרות מזדמנת להיות עם עצמך.