הלהיטות לתרגל יוגה הינה, בסך הכל, עניין משמח. מעגל המצטרפים לחוג המתאמנים הולך וגדל באופן ניכר לעין ועל כל אחד שמתייאש מסיבותיו הוא, תמיד יימצא מי שבוחר להתעקש ולהתמיד בשגרת האימונים. קל, פשוט ואף מתבקש לדבר בשבחיה של ההאתה-יוגה, שכן האימון הפיזי מצ'פר את העוסקים במלאכה בכל מיני דרכים, גלויות ונסתרות. מה שלא נוח כל כך להעלות לדיון זה את הנזקים הגופניים שאימון היוגה עלול להחמיר אצל המשתמשים הלהוטים.

למעשה, יותר נוח להתעלם מהאספקט הזה - שהלא קשה ליישב את הסתירה שעבודה גופנית שנועדה במקור לתחזק, לרפא ולשקם יכולה לחולל בדיוק את ההיפך. וכך, תלמידים שסובלים במהלך התרגול או אחריו מכל מיני מכאובים מעדיפים פעמים רבות לא לדווח למוריהם על כך. בין אם זה בגלל שהכי לא נעים להם לבאס את המורה האהוב ובין אם הם אוחזים בסברה הפופלארית שהכאבים הללו הינם חלק בלתי נפרד מעבודה גופנית נמרצת ולכן עצם קיומם מוכיח שהיוגה אכן פועלת וזוהי תגובתו הרטננית של הגוף המנומנם שמתעורר מרביצה שאננה של שנים.

מי שבכל זאת אוזר אומץ ומתלונן לפני המורה שלו שכואב לו שם או כאן, לא תמיד מקבל הסברים או הנחיות מדויקים שיסייעו לו לתרגל כהלכה ולמנוע נזקים. ישנו המצבי השכיח למדי של מורה שאין ביכולתו לאבחן כהלכה את המקור לכאב בהיעדר ידע ומידע מספיקים. גם רופאים מומחים לעניין נוהגים לפטור את הפציינט באבחונה של "דלקת" או להצביע על תזוזת חוליות מסתורית כלשהי. יש נזקים שלא נראים ברנטגן וישנן דפורמציות, מצויה גישה המעודדת מנוחה מוחלטת ואחרת המאיצה במתרגל להמשיך במלאכת ההתחזקות. בקיצור, יש כאן יותר מדי נתונים סותרים.

ובעצם, אף אחד הרי לא באמת יודע מה מתרחש אצל מישהו אחר בגוף וכל שכן מסוגל לדווח במהימנות על מה שמתחולל בגופו הוא. וכך, ספקולציות מתערבבות בידע שהתגבש עם השנים ואינטואיציה אלמנטרית והיוגה, מצידה, ממשיכה להפיל חללים. זה נכון שחלק מהאנשים הנשמטים ממעגל התרגול פשוט סובלים בעיקר מעצלות ונרפות, אבל ישנם כאלה (והם רבים) שפציעה מתמשכת או דרמטית מאלצות אותם לפרוש לאלתר מאימוני יוגה בנסיבות מצערות בעליל (כי בכל זאת הם באו אלינו ליוגה לשפר את איכות התנועה ו/או להשתקם ולא להחמיר את מצבם עוד יותר).  

לפני מספר חודשים השתתפתי בסדנת אשטנגה יוגה אינטנסיבית בהדרכת שני מורים בכירים מחו"ל. במהלך ימי האימונים נדרשו המורים הללו שוב ושוב לעניין סכנת הפציעה שנגרמת לרוב מאי הבנת התנוחה המבוצעת ומהתעלמות מאיתותי האזהרה שמשגר הגוף במהלך ביצוע תנוחות מסוימות. כאשר נערך דיון בסופה של הסדנה ההיא, התקצפה אחת הנוכחות בחדר על כך שדנים כל כך הרבה בנושא הכה בלתי חביב עליה שקושר את האשטנגה עם פציעות. לטענתה, זו לא השיטה אלא איך שאתה מתרגל אותה.

יש כמובן היגיון עקרוני בטענה הזאת ובהחלט אפשר להיפצע גם בשיעורי איינגר. למעשה אפשר להיפצע גם כשאתה ספון בביתך ושגרת אימוניך היא לנוע בין הטלוויזיה בסלון למקרר שבמטבח. הצרה עם הטענה הזאת שהיא מעודדת מדיניות השתקה המובילה בקלילות להתנהלות בהכחשה. אם במרוצת השנים מצטבר ידע שכורך את אופי התרגול האשטנגי עם סיכונים מסוימים למה לא להביא זאת לידיעת המתרגלים? אם רובינו מסכימים על כך שראוי לנסות למצוא דרך למזער את הסיכונים בתרגול, הרי שמודעות לעצם קיומן של סכנות ספציפיות היא צעד ראשון בדרך למטרה הקדושה.

"אם תלמיד שבא אליכם לשיעור יצא במצב שבו הוא נכנס אתם צריכים להיות מאוד מרוצים," הסביר פעם מרצה בכיר לקינזיולוגיה, במסגרת סדרת הרצאות העשרה למורים ליוגה שהתקיימה בסטודיו שבו התאמנתי. במילים אחרות, מה שהמרצה ניסה לומר זה שאנשים באים לשיעור יוגה עם פוטנציאל גדול לפגוע בעצמם וכי העומס והשחיקה המתעמרים בגופינו לא זקוקים לטריגר חזק במיוחד כדי להתפרץ מעל פני השטח. תנוחה אחת של פיתול, אפילו רכה, יכולה לגרום לפריצת דיסק קטלנית שהתפתחה יפה בעשרים השנים שחלפו מהימים בהם נישאו על הגב הזה בדיוק אלונקות מאוישות באישון הליל.
נדמה לי שכמעט כל העוסקים בהוראת יוגה יחתמו על הקביעה שהתנוחה, כל תנוחה, איננה one size fits all וגם לא יתקצפו למשמע הטענה שנדיר למצוא מתרגל יוגה ותיק אשר לא סבל בזמן זה או אחר מכאבים טורדניים, שהיה חשד סביר כי הם נובעים מתרגול לא זהיר, בדרך כלל מהיר, שלא הוקדשה בו תשומת לב מספיקה לטכניקה של הכניסה, היציאה והשהייה בתנוחות.

כרגיל אצלנו, נהוג לתלות את האשם בכל מה שאפשר. זה המורה שאינו מנוסה ומיומן דיו, זו השיטה שאינה מאפשרת לעבוד בה בצורה בטיחותית ואחראית, זה התלמיד שאינו מפנים שתשוקת ההתקדמות המרגשת המזרזת אותו אל עבר התנוחות המסובכות, עלולה להיות בעוכריו. ואולי בכלל זה המזג המערבי שגורם לאנשים לקפוץ מעל הפופיק לפני שהם מוכנים ובלי ספק פועל יוצא של התרגול במסגרת קבוצות גדולות, שבהן קשה למורה לתת מענה ישיר וקשוב לצרכים אינדיבידואליים. ואם לא כל אלה אז תמיד תימצא סיבה אחרת מצוינת בשלוף.

אז נכון שאנשים נפצעים די הרבה בשיעורי יוגה, לרוב בכלל שפעלו באותו רגע בהיסח הדעת ובדרך כלל מבלי שהיו מודעים לכך. יהיה זה רגע של שוויץ, התקף של הרפתקנות או סתם העדר תשומת לב מספקת לפרטים הרבים שיש לדאוג להם, ככלות הכל, לא דרושה חוכמה גדולה כדי לעשות שימוש בלתי נבון בטכניקה שופעת תבונה. אבל הבה נאמר זאת (לעצמנו ולתלמידינו) מפורשות: בדיוק כמו שתרגול שקדני ומלא כוונות טובות של יוגה יכול להפוך אותנו לגמישים, חזקים וצלולי תודעה, כך הוא מסוגל לעולל בדיוק את ההפך. חדרי הטיפולים של כירופרקטים, אוסתיופאתים ושאר מעסים הוליסטיים, מלאים ביוגיסטים חדורי אמביציה להרשים שמסתובבים עם שרירים תפוסים ומפרקים דואבים.

לפני שבוע הלכתי לפגוש את "הארי הקוסם" ככה נטע חברתי ואנוכי מכנות אותו. הארי כירופרקט שיודע לחולל ניסים בפגיעות גופניות בין אם המקור להן הוא טראומה או שחיקה. בעוד אני שוכבת על מיטת הטיפולים לאחר שקיבלתי אבחנה לגבי תזוזת חוליות שמאלה בעמוד השדרה שמקורה כנראה בשימוש יתר בצד החזק שלי, קיבל הארי מעבר לוילון חוצץ בחורה שהתלוננה על כאבים באגן שמורגשים במיוחד, כך אמרה, בזמן שיעורי יוגה.

עוד כשהייתי בשכבה של המתחילים שמעתי מהמורה שלי באותו זמן, שאימון ידוע לא רק ביכולתו לחולל שינויים הוא גם מעלה על פני השטח חולשות ותיקות שאותן יש לחזק. כך שאפשר שנצא כולנו מתוך נקודת הנחה שהבחורה מהצד השני של הוילון מתמודדת עם כאב שעתיד להטיב עימה. ואולי בכלל ההפך, היא גורמת לעצמה נזק שילך ויחריף אם תמשיך לתרגל באופן שבו היא מתרגלת? ואם כבר נכנסנו לספקולציות אז אולי היוגה שהיא עושה בכלל לא מתאימה לה ומאוד יתכן שהכאב הזה באגן הוא איתות חד וברור שעליה לחדול, לנוח ואולי לבדוק מחדש את הסיפור שלה עם היוגה.

מה שחשוב הוא לא רק מה תעשה הבחורה ההיא אלא כמובן איזו הדרכה היא תקבל בשיעור היוגה הבא שלה. ואפילו קודם לזה - האם טיב היחסים בינה לבין מוריה יאפשר לה להרגיש בנוח לחשוף את הבעיה המציקה בפני המורה שלה? ואם כאשר תקבל הנחייה סטנדרטית אך מעולה להימנע מעתה ממצבים בהם עולה תחושת הכאב היא אכן תציית לה? האם באמת אפשר לצפות מתלמיד מהשורה שמגיע ליוגה כמו שילד הולך לחוג, קצת כי צריך וקצת כי זה כיף, להתמודד כראוי עם מצוקותיו הגופניות במהלך שיעור?

אני יכולה להעיד רק על עצמי, שלקח לי שנים רבות להבין כיצד לתרגל מבלי לעורר או לטפח כאב. וגם היום, מפעם לפעם, יוצא שאני מתעלמת מאיתותי האזהרה ומשלמת על כך אחר כך, או זוכה מההפקר. על הסיבות לכאבים אפשר לדבר הרבה ולפעמים גם הרבה יותר מדי. אבל לשתוק בקשר אליהם ולהכחיש את הקשר ביניהם לבין התרגול היוגי, הוא הפרה בוטה של הסכם ז'נבה של היוגה.
איך אמר פנטג'לי בתרגום לגמרי חופשי? "את הסבל יש למנוע בטרם יגיח ממחשכים."

קישור ליומנים הקודמים:

יומן יוגה - לבד על המזרן

יומן יוגה - מתי וצ'אק

יומן יוגה - יוגה וספורט

יומן יוגה - לאכול להתפלל לאהוב

יומן יוגה - המורה הנכון יופיע כאשר התלמיד מוכן

יומן יוגה - Affordable luxury 

יומן יוגה - עידן הואריאציות

יומן יוגה - יוגה של ענן הלב

יומן יוגה - כמה פעמים בשבוע?

יומן יוגה - עשר דקות ביום