"חפשי את אלוהים," מציעה הגורו שלי, "חפשי את אלוהים כמו מי שידו עולה באש ומחפש אחר מים". (אליזבת גילברט, "לאכול, להתפלל, לאהוב")

ארון הספרים היוגי מאכלס אינספור ספרים עתיקי יומין כחדשים שופעים ומשופעים בידע ותובנות, טכניקות ופרשנות. אבל ספר שכזה, שניכר כי נכתב בדעה צלולה ולב פתוח, טרם התאכסן בו. "לאכול, להתפלל, לאהוב" ספרה של העיתונאית והסופרת אליזבט גילברט שהיא גם מתרגלת יוגה ומדיטציה אדוקה, הוא מעשה נס – שכן הינו כשמן בעצמות הקוראים הנמצאים בתחילתה או בעיצומה של עבודה רוחנית ואף מסוגל לחדור גם ללבבות כאלה שאין להם כלל, לטענתם, אלוהים.

ולראיה, הספר הזה מכר חמישה מיליוני עותקים בגרסתו האנגלית ושבועות ספורים אחרי הדפסת התרגום העברי (בהוצאת כנרת זמורה ביתן) השתחל היישר אל טבלאות רבי המכר. זכויות ההסרטה של הספר, כך מוסר האתר של הסופרת www.elizabethgilbert.com, כבר נמכרו לחברה הוליוודית המתעתדת להפיק ממנו סרט בכיכובה של ג'וליה רוברטס.

ואף על פי כן יש להסיר ממנו את החשד המתעורר כלפי כל מה שנראה כעוד אחד מאותם חיבורים ניו אייג'ים אמריקניים הנוטים להשטיח, לדלל ולהמתיק את המסר המורכב והעמוק, אשר בהם מנסה המחבר המערבי לשזור בסגנון חייו קישוטים ספק מיסטיים מזרחיים. הצלחתו המסחרית של "לאכול, להתפלל, לאהוב" אינה גורעת כהוא זה מאיכותו וגדולתו.

זהו יומן מסע אישי שכתוב להפליא ומכליא יחדיו ז'אנרים ספרותיים. הוא גם ספר מסעות בניכר וגם תיעוד זיכרונות, הוא משלב כתיבה ניו ז'ורנליסטית עיתונאית עם מוטיבים של קומדיה רומנטית, הטון שלו לקוח היישר מז'אנר הצי'קליט (ספרות בנות) אבל אפשר למצוא אותו גם במאמרים שמתפרסמים בכתב העת האמריקאי "יוגה ז'ורנל".

אם לומר זאת בפשטות, גילברט היא סופרת יוגית אמיתית, שכן היא מצליחה לשלב עולמות נפרדים וקונפליקטים פנימיים ולהביאם לכדי אחדות. עלילת הספר מתפרשת על פני שנה שבמהלכה נטשה המחברת את חייה באמריקה ויצאה לחפש את עצמה לאחר התרסקות נישואיה. מצוידת במקדמה שקיבלה מהמו"ל תמורת הספר שייכתב היא חילקה את המסע שלה לשלוש ארצות שבכל אחת מהן שהתה ארבעה חודשים – איטליה, הודו ואינדונזיה. בכל אחת מהתרבותיות בהן חייתה היא למדה את מה שיש לתרבות הזאת להציע: ההתענגות על החושים, ההסתגפות וההתעמקות הרוחנית והכישרון לאזן ביניהן.

הקול של גילברט הוא מיוחד במינו. זהו קולה של אישה שאיבדה ומצאה את עצמה. ביושר וכנות היא מתארת איך נקלעו חייה לשפל ששיאו במאבק גירושים מכוער ואובססיבי שהביא אומללות אשר הוליכה לדיכאון קליני וטיפול תרופתי. תהליך השיקום שאליו יצאה הוא מימוש של תשוקה להגשים את שאיפותיה הפשוטות והמסעירות ביותר. לגור ברומא למשל, כדי ללמוד ולדבר איטלקית, לא משום שהשפה הזאת נחוצה לה, אלא אך ורק בגלל שהאיטלקית ממלאת אותה שמחת חיים.

גילברט היא גיבורה שמעוררת בו בזמן הזדהות והשראה. לכל אורכו של הספר היא מתבוננת במבט נוקב ומשועשע בחוויותיה, במחשבותיה ובתחושותיה בניסיון לרדת אל פשר הסבל שהיא חווה. נקודת המוצא שלה מוכרת היטב: לכאורה יש לה הכל, אבל למעשה אין לה דבר. והדבר הזה, שהיא מחפשת, היא היכולת להקשיב לעצמה. ולא רק להקשיב אל גם לשמוע, בבירור ובבהירות את מה שלבה מנסה לומר לה בשמחותיה ובמצוקותיה.

הפרקטיקה של האימון היוגי נוכחת במלוא הדרה בכתיבתה של גילברט  שכן היא חותרת בעליל למצוא את הדרך להפוך את חיי החולין שלה לבעלי משמעות ולסלק מתודעתה את הסחות הדעת, על מנת למצוא את נקודת ההשקה בין מי שהייתה רוצה להיות לבין מי שהיא באמת. וכך, במהלך תקופת ההסתגפות באשרם בהודו אצל המאסטרית שאת שמה אין היא חושפת, הדוגלת באימוני מדיטציה המבוססים על שינון מנטרות היא מגיעה לתובנה קטנה ומזהרת שמסייעת לה בתהליך לשחרר את עצמה.

במהלך הפרק הזה שקוראים המתרגלים יוגה בהתמדה ימצאו אותו מרתק ומאלף במיוחד, מספרת גילברט על הפנטזיה הגדולה שלה - להפוך לאישה המסוגלת להתבצר במשך ימים ארוכים בשתיקתה. למרבית התסכול, זוהי פנטזיה שמימושה אינו בהישג ידה, שכן המחברת הינה, לעדותה, בחורה פטפטנית, חברותית, שוחרת תענוגות, טרודה בספקות וביתר מחשבות כפייתיות וחסרת מנוחה שנאבקת בחירוף נפש בעצמה בעת המדיטציות ושירת המנטרות.

חודשים מענים חולפים עד שגילברט מגיעה להכרה המלבבת שאילו אלוהים היה רוצה לברוא אותה בדמות נזירה מרחפת ושמימית שאינה פוצה את פיה, הוא מן הסתם לא היה בורא אותה כפי שהיא.

הדיאלוג של גיבורת "לאכול, להתפלל, לאהוב" עם אלוהים הוא החוט שעליו מושחלים החרוזים שממנו עשוי הספר. זוהי לא רק מטאפורה. הספר כתוב קטעים קטעים, 109 במספר, כמספרם של החרוזים המושחלים על ה"מאלה ג'אפה" שרשרת חרוזי התפילה ההינדית. בכל מחרוזת כזאת יש 108 חרוזים ועוד חרוז אחד שנמצא מחוץ למעגל. מקבץ הסיפורים הללו חוברים אף הם למעגל חיים קטן ושלם שמלמד את הגיבורה להתפלל למה שהיא מכנה האלוהים שנמצא בתוכה, היינו, אותו קול פנימי שבוקע מתוך הלב ויש בכוחו לכוון אותנו לבחור את מה שטוב עבורנו באמת.

על מנת לקלוט את התדר שבו משודר הקול הזה צריכה המתפללת לסלק מהדרך את שיבושי הקליטה. לצורך כך היא נדרשת מחד לגלות דביקות מהי ומאידך ללמוד את עקרונות ההפעלה של הסלחנות, הסבלנות וההימנעות משיפוטיות. גילוי ורוחב הלב שלה המתבטאים בנכונות לחלוק באמת ברשמי המסע שלה עם אחרים, מניבים טקסט מאיר עיניים לפחות בעבור מי שדוגל כמו הסופרת ברצון לנהל חיים שהגשמיות והרוחניות דרות בהם בכפיפה אחת.   

בסופו של דבר סיפורה של גילברט הוא סיפורו של המסע שתמיד אפשר להתחיל בו אך הוא עצמו אינו נגמר לעולם. מה שיש לה להציע לשני הצדדים – אלה שמסתכלים מבחוץ על מסעות של חיפוש עצמי ואלה שמתבוננים מבפנים – הוא את המחקר האינטימי, הנועז ועם זאת הצנוע שערכה עם עצמה. מחקר שמעלה ממצאים נבונים, משעשעים ומועילים ביותר גם בעבור הנוסעים המתמידים וגם בעבורם של תיירים מזדמנים.

לקנית הספר בחנות היוגה

 קישור ליומנים הקודמים:

יומן יוגה - לבד על המזרן

יומן יוגה - יוגה וספורט