קראתי פעם מאמר מצחיק על אנשים שעושים יוגה. הכותבת, עיתונאית אמריקאית שמתרגלת בקביעות, תיארה את האווירה השוררת באולם דקות ספורות לפני שמתחיל השיעור. ישנם המתרגלים שיושבים ומפטפטים ומשתדלים להיראות לגמרי אגביים. אחרים עושים תרגילי חימום או ישובים בהבעת כבדת ראש במדיטציה, אלה הם הלוקחים את עצמם מאוד ברצינות. וישנם חילופי המבטים. בעיקר אותם מבטים מסוימים, שמשגרים אלה שרוצים לצאת שאננים, מבטים שמתפרשת מהן הסתייגות שאפשר לנסחה כך: אולי אתה חושב שאתה עושה יוגה, אבל זה רק נדמה לך.

התיאור הזה, מדויק ואופייני, אינו בהכרח הולם רק את המתרגלים באמריקה. הוא יכול לשמש גם כמטאפורה לא רעה בכלל להלך הרוח שבין מתרגלי היוגה באשר הם. חברי הקהילייה הזאת, שמתבקש לייחס להם של סבלנות ופתיחות, הם לא תמיד כאלה. ביוגה, כמו בחיים, לרובנו נדמה שאנחנו יודעים מה נכון אבסולוטי וכיצד ראוי לתרגל. מעטים הם המורים שמסוגלים באמת ובתמים לפרגן לתרגול שאינו מתבצע בכפוף לשיטתם. האיינגרסיטים מתפלצים מהאשטנגיסטים, האשטנגיסטים נרתעים מהביקראמים ולמתרגלי הויג'נאנה יש ביקורת בונה ונוקבת על חסידי השיטות הותיקות.

נזכרתי במאמר ההוא לפני מספר שבועות, כאשר שלחה לי מורה ליוגה תגובת דואר אלקטרוני לאחר שקראה מאמר שלי, שהתפרסם פה באתר, על הקשר בין יוגה לספורט תחרותי. מזועזעת הוכיחה אותי הכותבת-מגיבה על גישתי לתרגול ואף ריחמה עלי ועלי תלמידי, משום שהם נאלצים לתרגל בדרך שלשיטתה, אינה ראויה. את מכתבה הגוער סיימה בהמלצה ובה קראה לי להיזהר ולתקן לאלתר את דרכי.

המורה שנסערה אינה בודדה במערכה. במהלך השנים שבהן אני מתרגלת בקביעות פגשתי מורים רבים, מפורסמים ומומחים יותר ופחות ושמעתי מהם השגות נחרצות ושוללות לגבי שיטות אחרות והסברים מנומקים מדוע הדרך שלהם היא זו שיש לדבוק בה. יש והרגשתי במחיצתם כמי שמנסים לשדלה להמיר את דתה ולפעמים אף הדגימו עלי בשעת השיעור, בתור מקרה מבחן, את מה ששגוי לדעתם בשיטה שעל פיה הוכשרתי. בפעמים אחרות, בודדות, שבהן נוצרו תנאים לפולמוס, התנהלו דיונים מרתקים ומאתגרים, חדורי להט פילוסופי, על טכניקה ורוח ועל ביצוע וכוונה עמוקה.

אבל לא רק בין הגישות עצמן מתגלעות מחלוקות, גם בתוך השיטות עצמן (ואולי בעיקר בזירה הזאת) הן מתגלות. ישנם הנדרשים לציטוטים מפורשים מפי מוריהם שקבעו במפורש שיהא זה רק כך ולא אחרת  וישנם המביאים ציטוטים סותרים לטענות הללו, אשר השמיעו אותם המורים בזמנים אחרים. גם לויכוח הזה אין סוף וגם לא תמיד תכלית - ומה שנכתב בספר הקדוש ההוא לפני חמישים שנה לא תמיד עולה בקנה אחד עם מה שמחבר הספר טוען בספרו החדש שראה אור בימים אלו, שכן גם הוא נער צעיר היה וזקן ויצא לו לשנות את דעתו כי זהו טבע הדברים וכך היא דרכו של עולם.

רק לא מזמן סיפר לי אחד מעמיתי, מורה מעודכן ליוגה בשיטת אשטנגה ויניאסה, על ידיד שלו שעבד בסטודיו באמריקה, שהתארחו בו, במשך קיץ אחד, כל הכוכבים הנודעים בתחום. יצא לו לידיד לתרגל בכל הסדנאות שהועברו והוא חלק עם עמיתי מרשמיו. "בטח למדת המון", החמיא לו עמיתי בקנאה בלתי מוסתרת. "בדיוק ההפך," תיקן אותו הידיד, "רק יצאתי יותר מבולבל מכל הקיץ הזה, עכשיו, כשאני מתחיל את האימון בברכת השמש המסורתית ומרים את הידיים למעלה, אין לי שמץ מושג איך אני אמור להוריד אותן משם." 

הבלבול הזה אשר נובע כצפוי מתוך השפע והפלורליזם, מאפיין לא רק את המתרגלים הנודדים מסדנה לריטריט אחוזי תשוקה לדעת ולהעמיק. כל מי שבמהלך הגלגול הזה של חייו יצא לו לשנות מהקצה אל הקצה את עמדתו לתרגול, מכיר היטב את הספקות שמתעוררים כלפי קביעות גורפות ונחרצות שמבוססות לרוב על ניסיונו האישי של הפוסק. היוגה לשבחה יאמר, גמישה בהרבה ממתרגליה ומוריה ומאכלסת בנוחות מרשימה שיטות, סגנונות וזרמים לרוב. למעשה, אם יש משהו שמאפיין את סצינת היוגה בחמישים השנים האחרונות, זה הריבוי והגיוון של הקולות, עד שאפשר להרחיק ולכנות את העת היוגית הזאת  בתואר - עידן הואריאציות.

לא בכדי פופולארי כל כך סגנון התרגול של הויניאסה, שגם אצלנו כובש לבבות. זהו זרם אמריקני ביסודו, שהכניס לבלנדר את ארבעת השיטות המובילות של המאה הקודמת  - איינגר, אשטנגה-ויניאסה, הויניוגה  ושיוואננדה. גישת הויניאסה, שכל אחד יכול לאמץ אותה ולתרגלה כמיטב הבנתו, הולמת להפליא את הנטייה המערבית, לנסות ולמתג את עצמך בתוך השפע מבלי לוותר – לא עליו ולא על ייחודך. אין לשיטה גורו אחד וגם לא מקור מוסכם על הכל שממנו שואבים את הידע. היא מפקיעה את האימון מקיבעונו המסורתי ומאפשרת לכל מי שנשבה בקסמיה ליהנות מיצירתיות, הרפתקנות ורוח חופשית. 
 
לא פשוטים הדברים גם בסצינת היוגה הקטנה והקדחתנית שלנו, שעיניה לטושות מתפעמות בהתרחשות במערב הפרוע ולבה נוהה אל המזרח, אל הערים ההודיות ששימשו כערש הולדתה של מסורת היוגה. אלא שאנחנו טרודים, כדרכינו, לא רק בניסיון להבהיר לעצמנו איך ומה ראוי, הולם ומתאים. אנחנו גם עסוקים כהוגן במאבק הישרדות כלכלי ובמלחמה על הקולות הצפים – כל אותם תלמידים שנודדים בין המרכזים השונים ומתנסים בטעימות מתוך התפריטים השונים.

וכך, במצב העניינים הנוכחי, אנחנו מתקשים להתארגן אד הוק למטרה משותפת שתשרת את כל האינטרסים. הנה למשל, לפני כשנתיים, ניסו כמה מבעלי מרכזי התרגול התל אביבים לאחד כוחות בפרשת אותו ביטול שרירותי ושערורייתי של ההנחה בארנונה. ההתארגנות קרסה בתוך חודשים ספורים והמסר שעלה מתוך הכישלון היה שכל אחד יעשה לביתו. גם ניסיונות מלאי רצון טוב לכונן מסורת של כנסי יוגה ארציים או כתב עת בנושא היוגה נקלעו למבוי סתום. אפילו הגל המעורר של סדנאות בהדרכתם של מורים אורחים מחו"ל נבלם בשיאו.

הייתכן שחוסר נכונותנו – מורים ובעלי מרכזים – לגייס את תלמידינו ומשאבינו ותמיכתנו הבלתי מסויגת במיזמים הללו תרם לכך?   

בתום עוד שנה עברית שבמהלכה התרחב מעגל היוגה המקומי באופן משמעותי, נותרנו יותר מאי פעם מכונסים בתוך שיטותינו ומבוצרים באמונותינו. סצינת היוגה הישראלית נראית ממבט על מפורדת, מפולגת ולעיתים אף מסוכסכת בתוך עצמה. היצע הקורסים להכשרת מורים הולך ותופח ביחס הפוך לאווירת הסולידאריות הכללית. אולם, אם לשפוט על פי הפרסומים באתר היוגה המארח את המדור הזה, מותר לטפח אופטימיות זהירה:  דומה שהפנמנו בכל זאת, תודה לאל, את הרעיון שאין אמת אחת אמיתית ואין שיטת תרגול אחת נכונה שמגיעה במידה אחת אשר מתאימה לכולם. אולי עכשיו בשלים התנאים למצוא את המשותף לכולנו אי שם מעל ומעבר לכל חילוקי הדעות.
 
 
קישור ליומנים הקודמים:

יומן יוגה - לבד על המזרן

יומן יוגה - מתי וצ'אק

יומן יוגה - יוגה וספורט

יומן יוגה - לאכול להתפלל לאהוב