היה לי העונג, לפני כשש שנים, לראיין לעיתון "העיר" את פהאק ביריה באחד מביקוריו בישראל. את המפגש בינינו ארגנה גבי דורון, מורה בכירה ליוגה בשיטת איינגר שהיא מתלמידותיו הותיקות. תנאי אחד העמיד המאסטר הפריזאי (שאז לא ידעתי כלל מי הוא) לקיום הראיון. הוא דרש שאתרגל בסדנה שהעביר במרכז היהודי הערבי ביפו. התייצבתי איפה במועד הנקוב אחוזת חיל ורעד.

בתום הסשן התיישבנו בבית קפה סמוך. עדיין נרעשת מגודל החוויה של תרגול בהדרכתו, תהיתי אם שתיית קפה עם האיש - שכמו החזיק בכף ידו את עשרות המשתתפים בסדנה והפגין גדולה בפעולה - תהיה האקט הנבון. יוגים אמיתיים, כך טעיתי לחשוב אז, אינם צורכים קפאין, הם מורמים לא רק מעם אלא גם מהרגלים מזיקים. כדי לא לקלקל את הרושם, חיכיתי שהוא יזמין ראשון. הוא הזמין אספרסו.

זה היה המפגש הראשון שלי פנים אל פנים עם מורה נערץ, גדול מהחיים. והוא התגלה במהרה כאיש שיחה נדיב, משעשע וחד, שופע תבונה וקסם, חריף ומנוסח להפליא. למרות שלא ידעתי הרבה והמטרתי עליו שאלות של מתרגלים מתחילים, הוא התרצה בקלות וניווט את השיחה בהומור וקלילות, מכניס אותי בסוד העניינים מבלי לגרום לי לחוש בורה או שטחית. זאת הייתה שיחה מאירת עיניים שסיפקה לי תובנות לשנים הבאות ומשפטים מתוכה עדיין מהדהדים אצלי לעיתים קרובות.

שוחחנו שעות על המון נושאים. זה היה בעצם ספק דיאלוג ספק מונולוג ארוך (מצידו) שתומרן בהתאם לנסיבות; הוא בתפקידו כסמכות, אני בתפקידי כזאת שיודעת לשאול ושנינו מלוכדים בשליחותנו – להביא את בשורת היוגה ארוזה כסחורה מפתה ונגישה לקהל קוראים רחב ככל האפשר, שאינו בהכרח מוצא את עצמו עושה תנוחות יוגה על המזרן כחלק משגרת חייו. 

אי שם בעומק השיחה המרתקת שהגיעה – איך לא – לסוגיה סבוכה במיוחד אשר אפשר לתמצתה לתהייה - איך יודעים שמצאת את המורה הנכון? אינני יכולה לצערי לצטט במדויק את תשובתו המלאה, אבל אמיתה אחת פסקנית שחתמה אותה זכורה לי היטב: "המורה הלא נכון," אמר, "יכול להוביל אותך בהמשך הדרך אל המורה הנכון."

זאת הייתה, כך סברתי, הצעה מופלאה בפשטותה ומרגיעה ולפיה אין זה ממש אסון אם המורה שבו דבקים בזמן מסוים אינו האדם הנכון. כי המורה, גם אם הוא בלתי מתאים ואינו מסוגל לתת את המענה, יכול לספק אינדיקציה לגבי מה הוא הדבר שבאמת דרוש לו לתלמיד, אותו דבר שאינו יכול לקבלו, שאלמלא חש בחסרונו אולי לא יכול היה להיות לו מושג עד כמה הוא דרוש לו.

זה לפחות מה שפענחתי אז מתשובתו של ביריה, שהיוותה עבורי סוג הזמנה להתבונן בפער שבין הציפיות למה שישנו כעת ולהיות מסוגלים להפיק תועלת דווקא בסיטואציה שנראית על פניה כבלתי מועילה.

בחלוף הזמן תקפו אותי שוב ושוב הספקות הישנים עת הפכתי מודעת יותר למניעים המסוימים שגורמים לי לבחור במישהו שידריך אותי. וכמובן שהתלוו לספיקות הללו הרהורים חדשים. לא יכולתי להימנע מלתהות מדוע תלמידים בוחרים בי כמורה והאומנם אני האדם הנכון עבורם וכמובן להשתאות על האופן שבו מתחלפים הצרכים שלנו באחרים וגורמים לנו להתבלבל באשר לבחירות שהביאונו עד הלום.

ככלות הכל, מה בכלל אנחנו יודעים, הן על עצמנו והן על אנשים אחרים שמתיימרים או שאינם להצביע על הכיוון? שהלא גם מורה דרך מצטיין לכאורה עלול להצביע בתום לב על הכיוון המבטיח, המשוער, שיתברר כדרך ללא מוצא בעבורך. וכיצד באמת יש לפרש את הרעיון של "המורה הנכון"?  כאשר ה"נכון" הזה הינו סוג של השערה או לפעמים הימור על משהו שיתכן שכלל אינו נכון.

כשאני מהרהרת עכשיו בתשובה ההיא שנתן לי פהאק ביריה אני מבינה אותה מעט אחרת. עולה בדעתי שיתכן שאין בהכרח דבר כזה המורה הנכון. שמורה, באשר הוא, יהיו בקיאותו, חוכמתו וכנותו אשר יהיו, תפקידו מצטמצם ביכולתו ללמד אותך משהו מסוים שתוכל ללמוד אותו וללמד אותו הלאה. משהו שהוא עצמו למד, שסייע לו להבהיר לעצמו את מה שהיה באותו זמן טעון הבהרה. זו יכולה להיות תנוחה. זו יכולה להיות הוראה לביצוע התנוחה. זו יכולה להיות הנחיה או גישה או אמונה. זו יכולה להיות שפה. וזו גם יכולה להיות שתיקה. אפשר הרי ללמוד מכל אחד, שנאמר – מכל מלמדי השכלתי.

ואילו המורה הלא נכון לכאורה הוא לפעמים רק השתקפות של האופן שבו אנחנו בוחרים לכונן יחסים, לטוב ולרע. תזכורת מהבהבת לנטיות ליבנו; האם אנחנו הולכים שבי אחרי פרסום או כריזמה, נוקשות או רכות, סמכותיות או רגישות? האם נוצר פה באמת דיאלוג או שזהו מונולוג של מורה הזקוק לנו כקהל? אנחנו באמת נצמדים למי שיכול לדאוג לנו או שמא נוטים להעדיף את מי שמרוכז בעצמו וכלל אינו מבחין בנו? ומהו הדבר שבחסרונו אנו חשים ומנסים למלאו בעזרה מבחוץ?

המורה הנכון, כך נוהגים לומר, יופיע כאשר התלמיד מוכן. מטבע הדברים מורים אכן צצים בדרך והם עושים לא פעם רושם של אורים ותומים, אבל מה פירוש להיות מוכן? האין כל המורים שנקרים על דרכנו נכונים בדרך זו או אחרת? האין בעצם המשפט ההוא מצביע על משהו אחר שנמצא בין שתי הנקודות. אולי בעצם כדאי להתמקד במושג אחר: להוביל. ולראות במורים אנשים אשר תפקידם הינו לשנע אותנו בתוך האבולוציה הזו וכל אחד מהם הנקרה על דרכנו מכין אותנו, בעצם נוכחותו בחיינו והדיאלוג שהוא מנהל עימנו, אל המפגש עם הבא אחריו?


קישור ליומנים הקודמים:

יומן יוגה - לבד על המזרן

יומן יוגה - מתי וצ'אק

יומן יוגה - יוגה וספורט

יומן יוגה - לאכול להתפלל לאהוב