הוזמנתי לפגוש את ג', חולה סרטן סופני ממרכז הארץ. אשתו וביתו המתינו לי בבית. ג' מסרב לדבר על מצב מחלתו ומרוכז כל כולו בניסיון לשפר את הרגשתו ולהתחזק. המטרה, מבחינתו היא לצאת ולבקר את חבריו לעבודה, איתם, לדבריו, הוא מרגיש בעל ערך, נחוץ ויעיל.
הדיבור הישיר של בני המשפחה, המשוחחים על דאגותיהם וחרדותיהם, אינו משפיע על ג', שמסרב לגעת ברגשותיו ולשתף את הנוכחים במשהו מעולמו הפנימי.
הוא רק רוצה לעשות יוגה, כדי להתחזק ולהרגיש טוב יותר. רוצה לעשות ומבקש גם כי אבנה לו תרגול יומי אישי, אותו יוכל לבצע מדי יום ביומו.
הוא מתרומם ממיטתו, מתיישב על כיסא, מזמין גם את אשתו להצטרף ומבקש מביתו לקחת דף ועט ולרשום את כל ההנחיות.
המפגש מתחיל.

תקופת החיים האחרונה מאופיינת במורכבות רבה לאדם המתמודד עם מחלה סופנית ולמשפחתו. מחד, מתקיימת תמיד התקווה לנס, שישנה את המציאות ומאידך, מתרחבת ההכרה ומחלחלת ההשלמה כי שעת הפרידה קרבה. בין שני הקטבים של מרחב זה, מתנהלים חייו של האדם ומשפחתו. לאלו מלווים לעיתים גם כאבי גוף ונפש ותחושות קשות של חולשה, כשלון והחמצה.
ככל שמתרחבת ההכרה בדבר הצורך להקטין או להפסיק את הטיפול הרפואי, כך נפתח הצוהר לקבלתו של טיפול תומך, טיפול פליאטיבי, שעשוי לסייע רבות לחולה בהפחתת מצוקותיו, הקטנת כאביו והבטחת איכות חיים סבירה, עד שייאסף אל אבותיו.
הטיפול הפליאטיבי אינו רק מפחית ייסורים, אלא עשוי אף להאריך במידת מה את חייו של האדם וזאת תוך שמירה על רצונותיו, אמונותיו וכבודו האישי.
עליה וקוץ בה – ככל שרבה ההדחקה ורחוק המפגש עם המציאות, כך קטנים הסיכויים ליהנות מטיפול תומך שכזה.

אולם, קשר השתיקה המתקיים סביב סוגיית המוות, הפרידה מהגוף וסיומם של החיים, הינו חזק ופעמים רבות אף בלתי ניתן להתרה.
מי שלא היה רגיל להיפגש עם עצמו ועם קרוביו, לשתף בתחושותיו, להביע את פחדיו ורגשותיו – כנראה שלא יעשה זאת בתקופת חייו האחרונה. אנשים גוססים פחות או יותר כפי שחיו.

בתקופת החיים האחרונה, מבקשים אנשים רבים להמשיך ולהרגיש חזקים, איתנים, שולטים במצבם.
העיסוק המילולי, הוורבאלי בעולם הפנימי; בתחושות וברגשות, בדאגות ובפחדים – אינו תמיד שגור בהווייתם ובאופיים של הנוטים למות. לעיתים, נתפסת השיחה על הנושא כאות לויתור על התקווה, לחיסול הציפייה לנס. פעמים מבקשים הנוטים למות להגן על יקיריהם מפני הכאב, דרך החזקת המצב ונצירתו בתוך עצמם. אין דרך זו טובה או רעה, אלא תולדה של בחירה. בחירתו של האדם שהיה ונותר בן חורין.
היוגה נכנסת בדיוק ברגעים אלה.
באמצעות תרגול גופני עדין, מתחשב ומרפה (על כיסא או במיטה), יכול האדם לבטא את עצמו, בסיועה של שפה אחרת. בכך מסוגל אדם לשחרר מתח, לחוש את זרימת החיים וקוטביותם פועמת בגופו, להבחין בחיותו, בעוצמותיו (וגם בחולשותיו ובמגבלותיו).

זאת לצד יתרונות רבים ונוספים, המופקים מתרגול היוגה: הקלת כאבי גוף ונפש, שחרור מפרקים כואבים ושרירים תפוסים, שיפור מצב הרוח, העמקתה ומיצויה של הנשימה, חיבור למימד הרוחני שבאדם, התבוננות פנימה והחוצה, רגיעה כללית ועוד.

מהבחינה הרוחנית עשוי תרגול קבוע של יוגה בחלק החיים האחרון לסייע בהכנתו העצמית של האדם להיפרדותו מהחיים, מהגוף, מאהוביו ולפתוח באדם צוהר לעולם הרוח.

לתרגול קבוע ביוגה ישנה חשיבות רבה גם בפיתוחו וביצירתו של "מקום פנימי", המתהווה אצל האדם ואשר אליו הוא יכול לשוב ובו להיות, בחסדו לחסות ובמתחמו לזכות להגנה.
הוספת תרגול היוגה לסדר היום של האדם החולה והנוטה למות, מעניקה ולו שמץ של סדר, קביעות, יציבות לשגרת יומו הלא פשוט. לעיתים, עצם המחויבות לתרגל, מעניקה סיבה טובה למדי לקום בבוקר ולמצות את החיים עד תום.

תרגול יוגה אישי הוא יצירת חיים, שראוי להתוודע אליה מוקדם ככל האפשר. אולם, גם אם עולם היוגה נחשב בעיני האדם לזר ומוזר, לעולם אין זה מאוחר להתחיל. בכל גיל, בכל מצב בריאות, יכול האדם לעלות על שביל היוגה שהוא נצחי בדיוק כמו רוחו של האדם הנוטה למות בעצמו.