אחת השאלות היותר מזדמנות, שאנחנו נתקלות בה על בסיס יומיומי, היא כאשר מישהו מתעניין לדעת איזו יוגה אנחנו מלמדות. כבר מהשאלה הזאת, כל הנוגעים בדבר מבינים, שהשואל כבר בעניינים. הוא יודע שיש בעיר שלנו הרבה סוגים של יוגה ומן הסתם כבר יצא לו להתנסות ואפילו לבחור צד. אם אין לנו כוח, זמן או חשק, להתחיל להסביר לו שיוגה יש רק אחת ושכל השאר הן פרשנויות לאותה הסימפוניה, אז אנחנו עונות בדרך כלל – ויניאסה יוגה.
לא שזה פוטר אותנו מהצורך לתת עוד הסברים. ובדרך כלל אנחנו יוצאות מזה עם הכותרת "זה תרגול תנוחות ברצף.”
כן, שמנו לב שזאת כותרת שאומרת הכל ולא באמת מסבירה לעומק. מה גם שהיא יכולה להיות הכותרת של כמעט כל סגנון תרגול האטה-יוגי שיצא לנו לפגוש. ובכל זאת כשאנחנו מתרגלות "רצף של תנוחות" אנחנו מוצאות את עצמנו מהרהרות על היחסים בין שני המונחים  - מצד אחד "רצף" ומצד שני "תנוחות". הראשון חי על הדינאמיות, השני על השהייה. יחסים ששוררים לכאורה בין בעלי אישיות מנוגדת, שמכוננים ביניהם מה שמכונה יחס דיאלקטי, אך מסוגלים לייצר ביניהם דיאלוג מפרה. 

לכן, מה שמחנו והתרגשנו כשמצאנו ב"חוטים פילוסופים ביוגה של פטנג'לי", ספרו המרתק של דני רווה, את ההצעה הבאה לקריאה:  "ביוגה סוטרה 3.9-10 פטנג'אלי מציג את היוגה כאספן של "רגעים שקטים" או רגעים של "תודעה שקטה" המבקש בהדרגה לצמצם את הרווחים ביניהם עד השגתה של "תודעה שקטה" או "תודעה ריקה" (ריקה מתכנים אובייקטיביים, מפעילות מנטלית) עקבית, שאינה "מופסקת" על ידי תכנים כלשהם, יהיו אשר יהיו.  (עמ' 40).
בעמודים העוקבים, רווה ממשיך ומגלגל, בכישרון וירטואוזי, את התיזה שלו לגבי הרעיון של "צמדי הניגודים", מוטיב חוזר בפרקטיקה היוגית על פי פטנג'לי. לפי רווה, אותם צמדים שנהוג לכנות אותם "מנוגדים", לאו דווקא נמצאים בהיפוך זה לזה, אלא כל אחד הוא האחר המשלים של השני . ממש כמו "סתהירה" (יציבה) ו"סוקהם" (נוחה) הפופולאריות, שבהם פטנג'לי משתמש כדי להגדיר את מהות האסנה היוגית, כך גם הצמד האינטלגנטי "אביהסה"(אימון)  ו"ויראגיה" (אי השתוקקות).

לפי רווה, שאנחנו לגמרי סגורות עליו כמתרגם הדפיניטיבי של הסוטרות לעברית, אביהסה פירושה פעולה חוזרת ונשנית, או אם תעדיפו "רפטטיבית", עשייה, מאמץ ופרקטיקה. ויראגיה, לעומתה (שרווה טוען שהיא החצי השני של האבהייסה והן יחדיו בלתי ניתנות להפרדה), הינה האי השתוקקות, האי היצמדות, התבוננות בלתי מעורבת. ומוסיף רווה, במסגרת פרק מילון המושגים הכל-כך שימושי: “כי בו-זמניותם של הפעולה וההתבוננות (אביהסה וויראגיה) היא המאפיין המרכזי של היוגה של פטנג'לי.”

בתוך הצמד  המיתולוגי האלה, מהדהד, לפי רווה, עוד צמד, שהעיסוק בו מקרב אותנו מאוד אל המזרון שפרוש על הריצפה שעליו אנחנו מתרגלות – קארמה וקשאנה. להלן, רצף ורגע. רווה מפנה אותנו אל היוגה סוטרה 4.33, האחת לפני הסוטרה האחרונה שמסיימת את היצירה, שאומרת כך: “רצף (קראמה) מתאים לרגעים המרכיבים אותו; הוא בר-תפיסה על ידי מי שרואה את נקודת ההתחלה ונקודת הסיום (את הרגעים הראשון והאחרון, שבין שניהם 'נמתח' הרצף)” (עמ' 41).
מה שמעורר בנו את המחשבה, שחווית הרצף הופכת בעצם לשלמה, כאשר מודעים לחלקים שמרכיבים את הרצף. וכאשר הרצף מתפרק לרגעיו, וכל אחד מהם עומד בפני עצמו, אפשר לחוות משהו ממה שפטנג'אלי מדבר עליו, כשהוא מדבר על תחושת החופש (הקייואליה). הרצף עשוי מרגעיו, נדמה לנו שאת זה הבנו היטב בכל פעם שהמצאנו סיקוונס חדש. בתוך חדוות היצירה, תמיד צריך לזכור שכל רגע ברצף מסוגל לעמוד גם בזכות עצמו. ושכל רצף זקוק להתחלה, אמצע וסוף שיחברו איזה סיפור.

ואם כבר מדברים על הסיום, אנחנו בוחרות ציטוט נוסף של רווה, באותו העמוד, שמעורר בנו השראה: “אם תרצו, הרגעים הם תמונות הסטילס שמהן עשוי "הסרט" (הרצף) של החיים היומיומיים. הנצחיות שמבקש היוגי להשיג נמצאת ברגע, לא ברצף. לרצף יש התחלה וסוף, הוא משועבד לזמן.” באופן עקרוני, סט ההנחיות של פטנג'לי להתנהלות בדרך היוגית אל החופש, רוב הזמן מתנגש עם המציאות שבה בחרנו לחיות. מוטיב הצמדים הללו בהחלט מדבר איתנו בשפתנו. בעבורנו, הצמדים מתפקדים כחוליות שקושרות בין היומיום לתרגול. גם אנחנו מרגישות שאנחנו חיות על הרצף רוב הזמן ועם זאת, בשעת התרגול  אנחנו מלקטות את רגעי השקט שלנו.