מתרגלים ומורים רבים מביעים סקרנות כלפי יוגה תרפיה. שתי שאלות חוזרות: האם המרכיב הטיפולי באמת שייך למהות היוגה המסורתית? וברור שהיוגה משפיעה על הבריאות – אבל אם כך, מה ההבדל בין יוגה ליוגה-תרפיה?

השאלה הראשונה תוהה כמה גישת היוגה-תרפיה היא מוצדקת, ומטילה ספק, בעוד שהשאלה השנייה אומרת שהיוגה במהותה היא כבר טיפולית. מצד אחד נראה שההיבט הטיפולי לא כלול בתוך היוגה, מצד שני ניראה שהוא בלתי נפרד מהיוגה. הסתירה בין שתי השאלות מראה אי-ודאות בשימוש של מושג זה של יוגה תרפיה.

כדי לענות לשאלה הראשונה, כדאי לחקור את מקורות היוגה, לדוגמא היוגה-סוטרה. פטנג'לי מגדיר ליוגה שמונה שלבי לימוד (2.29). אלה מתחילים עם התנהגות מוסרית (יאמה), טיהור עצמי (ניאמה) וממשיכים ישר עם עבודה גופנית (אסאנה). שלב זה הכי מתורגל במערב, אבל הוא רק מאפשר את השלבים הבאים היותר מאתגרים: תרגול הנשימה (פרנאימה), התכנסות פנימה (פראטיהרה), תרגול הריכוז (דהרנה) ומדיטציה (דהיאנה). כל שלבי הביניים האלה מהווים תהליך שמוביל להארה (סמדהי), מצב תודעתי של איחוד דרך התבוננות.

אבל כיצד הם מובילים לשם? מה התפקיד הספציפי שלהם? בסוטרה 1.2 כתוב שיוגה היא ''הגבלת התנודות המנטאליות''. הגבלה זו נועדה לייצב את הנפש, כדי שהתודעה תוכל להתיישב על בסיס יציב, ושם להיות בהתבוננות. אפשר להשוות את התנודות האלה לתנודות של מטוטלת, שפוחתות עד אשר הן מגיעות למרכז. תהליך זה מביא את המצבים הקיצוניים, למקום אמצע, שקט. אפשר גם להשוות את תנודות אלה לתנודות של מאזניים. יוגה הינה תהליך של שיווי משקל במטרה להגיע לאיזון. המסקנות מעניינות: שלבי הביניים של היוגה נועדו כדי להחזיר את הנפש לאיזון (דרך פראטיהרה, דהרנה ודיאנה – היכנסות פנימה, ריכוז ומדיטציה) – אחרי עבודה עם הגוף (דרך האסאנות) ועם הנשימה (דרך פרניאמה).

'להחזיר לאיזון' הוא בהחלט תהליך טיפולי. הרפואה המערבית שואפת למצב שמאוד דומה לָ-'אמצע השַקֶט' של היוגה – והיא פשוט קוראת למצב זה 'נורמה'. מהי ההגדרה של נורמה במדע המודרני? מצב רצוי זה הוא מצב ביניים, לא קיצוני לשום כיוון. ניקח כדוגמה את בדיקות הדם. הנורמה בשביל הגליקמיה (רמת הסוכר בדם), היא בין 70 לבין 110 mg/dl. מעבר ל-110, מדובר על היפר-גליקמיה. מתחת ל-70, מדובר על היפו-גליקמיה. כאשר הגליקמיה יציבה באמצע, היא נחשבת כ-'נורמאלית'. המילה הזאת – נורמאלי – כוללת בתוכה שני רעיונות: נכונות, וממוצע בין שני קצוות. מתוך הנחה קודמת שהערך הנכון הוא באמצע. תנודות קיצוניות של הגליקמיה לכיוון אחד או אחר הן לא רצויות, וכשהן עוברות גבול מסוים, הן נחשבות כפתולוגיות – כלומר יש מצב של חולי.

פטנג'לי אומר לנו שאת תנודות אלה אפשר להפחית דרך יוגה. תהליך זה הוא במהותו טיפולי. ההשלכות הנ''ל עוזרות לנו להבין שהרעיון של היוגה-תרפיה דרך איזון כלול בתוך המקורות הקלאסיים של היוגה (בלי לדבר על מקורות אחרים כמו ה-'התה יוגה פרדיפיקה', המקדיש את פרקו האחרון לתפקיד הטיפולי של היוגה, או ה-'יוגה רהסייה', המקדיש את כולו לפירוט תפקיד טיפולי זה – אפשר לדון בהם במאמר נפרד). חשוב לדייק: לפי פטנג'לי, למרות שליוגה אין מטרה טיפולית, יש לה תפקיד טיפולי בדרך. התחנה הסופית של כל התהליך היא הארה (סמדהי), אבל תחנות הביניים הכרחיות כדי להגיע למטרה זו, והן במהותן טיפוליות. הן נועדו לפתח את אבריו הגופניים, כוחותיו ומשאביו הנפשיים של המתרגל, כדי להגיע לתפקוד אופטימאלי, לאיזון מדויק, ולהוות בסיס נכון ויציב לעבודה הרוחנית, היותר עדינה. אין צמיחה רוחנית בלי יציבות קרקעית, ואין יציבות בלי איזון – וזו שאיפתו של תהליך טיפולי.

במסורת ההודית, היוגה מועברת מגורו לתלמיד דרך לימוד אישי ארוך-טווח, הכרוך בקשר הדוק בין השניים – אנחנו קוראים לזה 'שיעורים פרטיים בהתמדה'. המורה מציע לתלמיד תרגול שמותאם לנקודת ההתחלה שלו, למגבלותיו וצרכיו האישיים: ומכאן מתחילה עבודה של איזון הדרגתי. אסור לתלמידים לשתף ביניהם מה שהמורה לימד את כל אחד, מכיוון שהתרגול מכוון לאיזון אינדיבידואלי. הסודיות נובעת מחובת הדיוק. זאת אחד הסיבות שיוגה כוללת היבט מיסטי – המילה 'מיסטי' והמילה 'מיסתורין' באות מאותו שורש ובמקור מצביעות על תהליך אשר אינו גלוי לכל אחד. רוחניות היא מיסטית פשוט בגלל שהיא מהווה עבודה מאוד עדינה וספציפית לכל אדם. העמקה היא אישית וסובייקטיבית לפני שמגיעים להשלכות אוניברסאליות. התלמיד אמור להפנים את התרגילים לבד, בין הפגישות עם הגורו, שנועדות רק להדריך אותו לכיוון הנכון ביותר להמשך דרכו. באור זה, אפשר להבין למה הפרקטיקה הקבוצתית מנטרלת חלקית גם את התוכן המיסטי וגם את התפקיד הטיפולי של היוגה. כיתות יוגה הן תופעה יחסית חדשה. לא שהן חסרות טעם – אנשים רבים יצאו מאיזון בגלל סיבות דומות הקשורות באמת לאורך החיים המודרני, ופיתחו בעיות דומות שאפשר להפחית בעזרת תרגול סטנדרטי. אבל לאיזון מלא, בין אם המטרה היא תרפאוטית או רוחנית, זה לא מספיק.

אפשר להתקדם עוד יותר רחוק. מהו השלב הבא בדרך להארה? מהו תפקיד הריכוז פנימה והמדיטציה? מטרתם להביא למודעות גבוהה של המציאות כולל הסבל שבה ולהתבונן. פטנג'לי מתייחס רבות לסבל -  'קלישה'  (למשל בסוטרות 2.2 עד 2.16). המטרה היא להציל את האדם מכאב קיומי ולשחרר את נשמתו המתגלגלת לפי חוק ה-'קרמה'. תהליך רוחני זה דומה לרעיון גאולת האדם (למרות שיש הבדל עם הפירוש הדתי). מה שונה בין הבראה לבין גאולה? טיפול מבריא את הגוף ואת הנפש, ברמה האינדיבידואלית, ומדיטציה משחררת את הנשמה מהסבל, ברמה יותר גבוהה. בשני המקרים, רוצים לרפא כאב ולתקן את המצב איתו מתמודדים. אבל כאשר התמודדות קשה זו לא מדוייקת, היא רק גורמת לסבל נוסף: מרוב נטיה טבעית לפצות על נזקים שנגרמו על-ידי מצבים קיצוניים, תנודות הבריאות גוררות אותנו מבעיה גופנית אחת לאחרת, תנודות כוחינו מעלות ומורידות אותנו בלי הפסקה, תנודות המחשבה ותנודות הרגש שולחות אותנו מפינה מנטאלית לפינה ההפוכה. וגילגולי הנשמה משליכים אותנו מיעוד אחד ליעוד הבא, כדי לנסות להתגבר על סבל הפרידה ממנו נולדנו, ולהתייצב במקום בו סבל לא קיים יותר... המשותף לכל התהליכים האלו, הוא שהם מהווים סוג של תיקון.

כדי שהתיקון היוגי יהיה שלם, הוא צריך לכלול את כל רובדי האדם : הרובד הפיזי (אנמייה קושה), האנרגטי (פראנמייה קושה), השכלי (מנומייה קושה), הנפשי (ויג'ננמייה קושה), וגם רובד הנשמה (אננדמייה קושה). יוגה-תרפיה היא התחלה צנועה אבל מדויקת של תיקון זה.

ענינו לשאלה הראשונה של מאמר זה: חקרנו את הרלבנטיות של הרעיון הטיפולי בתוך היוגה, וראינו כמה הוא מרכזי. עכשיו אפשר לשאול את השאלה השניה – אם כך, מה בדיוק ההבדל בין יוגה ליוגה טיפולית? לפי התפיסה המסורתית, ההבדל תלוי רק במיקוד תהליך האיזון: בתרפיה האיזון הוא המטרה, בעוד שביוגה הוא רק שלב ביניים למטרת ההארה (לכן העבודה הטיפולית היא פחות מכוונת לרובד הרוחני). לעומת זאת, לפי תפיסת היוגה במערב, ההבדל יותר משמעותי. במערב התרגול הנפוץ הוא קבוצתי. ביוגה-תרפיה, בגלל שהתלמיד סובל מתסמינים מסוימים, נדרש יחס אישי, בין אם מעניקים אותו בקבוצות מצומצמות מאוד, או הנכון יותר בשיעורים פרטיים – אחד מול אחד. פשוט כי טיפול זה צריך להיות ממוקד לפי התסמינים. מצד אחד, הוא צריך לכלול תרגילים ספציפיים שיחזירו את המטופל למצב 'נורמאלי' מנקודת התחלה שלו, זאת אומרת, תרגילים שפועלים לכיוון מאוד מסוים. מצד שני, אותו טיפול צריך למנוע באופן מוחלט מתרגילים שפועלים לכיוון הפוך, כדי לא להחמיר את ההפרעה. יוגה עלולה גם להזיק כשמתאמנים בלי זהירות! ומטרתה הראשונה של כל רפואה היא לא להזיק, כפי שהיפוקרטס כתב... לכן בחירת התרגילים היא חשובה ביותר ביוגה-תרפיה, ודורשת מצד המטפל ידע מדויק על מבנה האדם ועל השפעתו של כל תרגיל. הכלים בהם משתמשים לאורך תהליך רפואי זה קצת שונים. לדוגמה, מפתחים שיחה טיפולית דרך שאלות ותשובות, העוזרות בשלב האבחון, וגם בשלב הטיפול כדרך לחדד את מודעות המטופל. כאן הקשר מטפל-מטופל הופך להיות מרכזי, והיחסים מטפל-מטופל מקבלים ערך מוסף. הם דורשים תשומת לב מיוחדת, שמביאה את המטפל ליישם בעצמו את עקרונות ההתנהגות של היוגה כלפי הזולת. אלה העקרונות המוסריים הבסיסיים לפי פטג'לי – ה-'יאמה'.

הלוואי שטיפול בעזרת יוגה-תרפיה לא רק יועיל למטופל, אלא ייתן למטפל הזדמנות להתחלה חדשה בדרך המקורית של היוגה, בה המוסר והקשב לסביבה באים באמת בראש וראשונה!

ד''ר דלפין חיון, MD (רפואה כללית), MA (מדעי הרוח), מטפלת ביוגה-תרפיה ומנחת מטפלים.
דואר אלקטרוני: delphine@012.net.il