בחורף 1992, על רצפת בית מדרש בירושלים המושלגת, נגעה בי היוגה. מאז אני מתאמנת, כמעט יום יום - עמוק יותר ויותר אל תוך עצמי, אל לב העולם. משם אני מלמדת וכותבת ושרה - והכל במדבר.
בעיני, התביעה הגדולה של האימון היא היות אחת, היות אחד. להיות במקום שבו אימון ואי השתוקקות חד הם; במקום שבו דחף עז אינו סותר דממה עמוקה.
המשמעות המיידית, הדחופה של התביעה הזו עבורי היא היות אחת באימון עצמו. השגת המימד הקיומי שבו גוף אוכל, גוף פראנה, גוף תודעה, גוף תובנה וגוף אושר – כולם אחד, לכולם מרכז אחד וכולם קיימים האחד בתוך השני, האחד מכיל את השני, בכל עת.
ועם זאת כל גוף הוא נפרד, יש לו צורה נבדלת, יש לו מאפיינים משלו, יש לו צרכים משלו.

בשיעורים הרגילים שהם בני שעתיים, אנחנו מתרגלות/ים ישיבה (מדיטציה) שקטה וגם מונחית, טכניקות נשימה וטכניקות פראניות אחרות שהן בין ישיבה לנשימה; אנחנו שוהות/ים באסנה וגם בזרימה ומקדישות/ים זמן להעמקה בכל פעם בעניין אחר של האימון.

בשיעורי ההעמקה שהם בני ארבע שעות יש זמן ורצון ויכולת להעמיק יותר בצדדים השונים של האימון, לגעת בקצוות ובשאיפות, לפתח את האימון האישי ולבסס אותו. בשיעורים אלה מוקדש זמן ללימוד טקסט בחברותא ובקבוצה וכן ניתנת הדרכת הוראה מפעם לפעם.

בנוסף לשיעורים הסדירים אני נותנת גם שיעורים פרטיים בהתאם לצורך וכן מקיימת אימונים מרוכזים בני יום עד שבוע.

לשיעורים הרגילים מגיעות/ים תלמידות/ים ממדרשת בן גוריון, מועצה אזורית רמת הנגב, ירוחם ומצפה רמון וכן מבאר שבע, נאות הכיכר, עומר, מיתר, להבים ומועצות אזוריות מרחבים, בני שמעון ואשכול.
שיעורי ההעמקה מתקיימים במדרשת בן גוריון, באר שבע ורמת גן ומגיעות אליהם תלמידות מרמת גן, גבעתיים, תל אביב וירושלים.

מאמרים שפרסמתי באתר -
חליל האינסוף - על האימון הפנימי
מבעד לאסנה
צלילו של פעמון שענבלו נשר