מאמרים/ההיסטוריה של היוגה/

ההיסטוריה של היוגה

אודי בילו | זרמים ושורשים של היוגה

 

ההיסטוריה של היוגה אינה ברורה לחלוטין (Feuerstein, 1997  ), אין הרבה חומרים כתובים על הנושא וההודים ,בניגוד לסינים, לדוגמה, לא תיעדו בצורה אמינה את הכרונולוגיה ההיסטורית שלהם עד לתקופה המודרנית. לכן, איש אינו יודע בדיוק מתי החלה המסורת של היוגה. אנו יודעים כיום כי מקורותיה הם בהודו לפני 5000 שנה (Feuerstein,00). ההוכחות לאמונות היוגיות ולתרגולים השונים נמצאות בכתב העתיק שנקרא "ריג-וודה"  המתאר את המדיטציה והשפעותיה.

מאז שהופיעו הכתבים הראשונים של היוגה, למעלה מאלפיים שנה לפני הספירה (שם), החלו להתפתח בהודו שיטות תרגול במישור הפיסי, המנטאלי והרוחני במסגרת הדת והפילוסופיה, כדי לזכך את נפש האדם וכדי לעזור לו להשיג מצבים טרנסנדנטאליים שמעבר לתפיסה החושית (Rossner,1988)

היוגה התפתחה בעיקר כדרך רוחנית המשלבת בתוכה טכניקות ותרגולים שמטרתם להסדיר ולזכך את הגוף והנפש, בעזרת תרגילי גוף, טכניקות נשימה ושיטות של מדיטציה שהועברו בסודיות ישירות מהמורה לתלמידיו. התרגילים פותחו על ידי חכמי הודו הקדומים הנקראים רישים (הרואים). היו להם ידיעות פיסיולוגיות (יסודיאן,1959) מופלאות וכן ידיעות פיסיכולוגיות ורוחניות . הכתבים המסורתיים של הרפואה היוגית, הנקראת "איורוודה", מתארים כיצד קבוצה של רישים יצאה מהתרבות המפותחת של עמק ההינדוס והתכנסה למרגלות הרי ההימליה כדי לדון בבעיה של החולי והשפעתו על חיי האדם. הם החלו לעשות מדיטציה כדי למצוא דרכים לסלק את החולי ופיתחו את אחת משיטות הרפואה העתיקות בעולם בעלת שמונה ענפים (רפואת פנים, ניתוחים, רפואת ילדים, אף אוזן גרון, מלכת הרעלים, פסיכיאטרייה, חידוש הגוף ורפואת נשים) (ורמה, 1998). לאות הערכה על הידע העצום של האיורוודה ברפואה, נקרא ארגון המנתחים בארה"ב -SUSHRUD  (שם), על שם אחד מבתי הספר הקדומים לאיורוודה.

התקופות העיקריות ביוגה לאורך ההיסטוריה

התקופה הקדומה:  Proto – Yoga

3000 1800-   לפהנ"ס : הציוויליזציה בעמק ההינדוס .

העמק הפורה של נהר ההינדוס הינו אחד המקומות הנחשבים כערש הציוויליזציה הקדומה של  סין, מצרים ושומר.

הערים בעמק ההינדוס היו מפותחות ומאורגנות היטב. הן הקימו מערכות משותפות ביניהן שכללו כתב ציורים ומערכות מדידה ומשקל משותפים. כמו כן הייתה בהן ארכיטקטורה מפותחת. בשנת 1700 לפהנ"ס החלה קריסתה של תרבות זו, בעקבות שינויי אקלים ופלישת נוודים המכונים אריאנים, שהיגרו מצפון מערב הודו Feuerstein, 1997)). המוטיבים היוגים הראשונים בהיסטוריה מתוארים על חפצי אמנות  מאותה תקופה שגילו ארכיאולוגים.

 

התקופה הקדם קלאסית -  Pre- Classical Yoga     

1500 800 לפנה"ס : התפתחות הוודות

הדת שפיתחו האריאנים מצאה את ביטוייה באוסף של מזמורים ופיוטים בשם "ודה" שפירושה  - "ידע". הוודות החלו להיכתב בין 1500-1200 לפהנ"ס (גרסון, 1991 ).

המקור של הוודות  נחשב לפי ההנדים לנצחי והוא קיים מאז ומעולם. הוא מתגלה בכל פעם מחדש  לקבוצה של חכמים הנקראים רישים, שמקדישים את חייהם להתבוננות ומדיטציה.

Epic Yoga  - כתיבת היוגה במזמורים פיוטיים. 

500 לפהנ"ס  - 200 לספירה:

בתקופה זו נכתבו העקרונות הרוחניים של היוגה בצורת שירים וסיפורים. תקופה זו כוללת את התפתחות האופנישדות שהופיעו לראשונה במאה התשיעית לפני הספירה. בתוך האופנישדות יש קבצים העוסקים בגילויים מיסטיים כגון: טבע המציאות, הטבע האנושי ותהליך השחרור מכבלי הבורות.  כמו כן מוזכרת כאן גם התפתחות המהברהאתה.

כ - 200 שנה  לפני הספירה היוגה נערכה כשיטה על ידי החכם פטנג'לי מהארישי שחי במאה השניה  לפני הספירה. Feuerstein, 1997)). הוא ניסח את היוגה  ב 185 פסוקים שרוב הפרשנים מתבססים עליהם עד היום. הסוטרות של פטנג'לי הם החיבור העיקרי של היוגה האזוטרית בהם הוא מתאר את מאפייני התודעה האנושית, ואת המשמעות  של המצבים הרבים המגבילים אותה את ההשתחררות  מהם ואת המסלול  של הדרך הרוחנית עצמה.

 

התקופה הקלאסית 200 שנה לספירה

בתקופה זו מתפתחות פרשנויות נרחבות על היוגה סוטרא של פטנג’לי.הבסיס המטאפיסי אינו נשען יותר על הוודנטה אלא על אינטרפטציה דואליסטית של המציאות.

 
התקופה הפוסט הקלאסית : התפתחות ההאתה יוגה, הטנטרה

– Post Classical Yoga   200- 1900  לספירה.

בתקופה זו ממשיך הלימוד הלא דואליסטי מהתקופה הפרה - קלאסית, כאשר הוא מתעלם מהחלק העיקרי הדואליסטי הכלול בסוטרות של פטנג'לי, אך עושה שימוש קבוע בשמונת השלבים שציין והגדרותיו הדקות. זוהי התקופה של היוגה אופנישד, כתבי הטנטרה והאתה יוגה.  

כתבי היוגה אופנישד  נכתבו אחרי היוגה סוטרה וכוללים תיאור נרחב, ולעיתים מפורט, של שיטות היוגה והשפעותיהן. הם כתובים כתורה מיסטית סגפנית, הקשורה בפרישות שניתנת מפי אדם חכם או מפי אלוהים לאנשים המחפשים משמעות רוחנית.

כתבי הטנטרה מתארים את פעילות היוגה הטנטרית ומתמקדים בקובץ שיטות שמטרתן לעורר את הכוח השקט של אנרגיית הקונדליני (האנרגיה הרוחנית באדם). הקובץ כולל תיאור מפורט של המסלולים הרוחניים הנמצאים בעמוד השדרה וכמו כן תאור מפורט של הגוף האנרגטי,  המורכב מצ'קרות, שהן מרכזי האנרגיה בגוף, ומנאדים שהם המסלולים בהם זורמת האנרגיה בכל הגוף.

בתקופה זו התפתחה האתה יוגה, שהיא כיום היוגה הפופולרית בעולם המערבי.

 בשנת 900 לספירה חי Goraksha, שנחשב המפתח של שיטת ההאתה יוגה(שם).

בשנת 1400 לספירה -  ניסח Svatmarama  את הכתב הידוע ביותר של האתה יוגה  -  "האתה יוגה פרדיפיקה" "האור על יוגת הגבורה". החיבור כולל תאור של תנוחות היוגה, תרגילי הנשימה, וכמו כן תאור של פירות היוגה. כתב זה איחד את התרגילים הפיסיים והמדיטציה והוא נחשב לבסיס של האתה יוגה.

במאה -  ה - 19 נכתב "הגרנדה סמהיטה" והוא משמש  כחיבור העיקרי להדרכה בהאתה יוגה. הוא כולל בתוכו שבעה ענפים של יוגה, בתוכם: היטהרות, תנוחות, תנועות, ויסות הנשימה, התבוננות והתלהבות. הוא מתחיל בתרגול האתה יוגה, המשמש אמצעי להשגת הרג'ה יוגה.

סוף המאה ה 19 -תחילת  התקופה המודרנית Modern Yoga - היוגה האינטגרלית

התקופה המודרנית מתחילה בשנת 1893 לאחר הופעה סוחפת ורבת רושם של סוואמי ויווקננדה  בפרלמנט הדתות בשיקאגו. לפני סוומי ויווקננדה היו כמה מורים שהגיעו לאירופה, אך השפעתם הייתה מקומית בלבד ( 2000Feuerstein  ). סוואמי ויווקננדה פתח את השער למורים שבאו אחריו מהמזרח.

בשנת 1924 נוסד ב -lonvala  שבהודו המכון הראשון שחוקר את  היוגה באמצעי מדידה מדעיים. היוגה מתחילה להיחקר באופן מסודר ועד היום נעשו מאות מחקרים מכל זווית אפשרית.

במשך כל שנות המאה העשרים הגיעו עשירות מורים מהמזרח למערב והקימו מרכזי יוגה רבים

 (מידע מפורט יותר נמצא באתר האינטרנט של Feuerstein George YREC).

ממחצית המאה מתגברת  כמות המחקרים הנעשים על ידי אוניבסיטאות מערביות. היוגה מתפשטת במערב ומתפרסמת כשיטה המביאה בריאות ושלווה בחיים.

גם ספורטאים מהמובילים בעולם ( כגון: כרים עבדול ג'באר, ג'ונס שיאן העולם לשעבר בקפיצה לגובה לגובה, שיקאגו בולס, קבוצת הכדורסל מהטובות בעולם מהליגה המקצוענית בארה"ב) משתמשים ביוגה ככלי לשיפור הריכוז והיכולת. בהדרגה  מקבלת היוגה הכרה על ידי מוסדות רשמיים בעולם כולו.

 בארץ  נפוצה  כיום יוגה באוניברסיטאות ובמכללות להכשרת מורים.
מקור המאמר :ג’ורג פורשטיין